יום שני, 4 בנובמבר 2019

הרמב"ם וסיפור גן העדן - התמודדות בשלוש מערכות


קשה להיות יהודי, זה ידוע. קשה עוד יותר להיות הרמב"ם. וקשה אפילו עוד יותר להיות הרמב"ם שמנסה להתמודד עם סיפור גן העדן. סיפור שמציג בפנינו אל ואדם שהם קרובים, קרובים מאוד, קרובים מדי בשביל הרמב"ם, עם אדם שמצליח להשיג בעזרת עץ הדעת טוב ורע אוצר שאלוהים היה נחוש למנוע ממנו, עם אלוהים שמתייעץ עם מלאכיו כשהאדם עומד להיות "כאחד ממנו". בעיה.

ההתמודדות של הרמב"ם עם הסיפור מורכבת משכבות שונות, מפרספקטיבות שונות, ומיועדת לקהלים שונים. אנסה להציג אותם לפי רמת המורכבות שלהם. זה מזכיר לי מתכון שאהרוני פרסם פעם ב"7 ימים", של עוגת תפוזים. הוא נתן שם גרסה קלה, שהופכת לבינונית, שהופכת למורכבת, והודיע שמי שעולה לרכבת יכול לבחור איפה לרדת.
אנחנו מתחילים.

מערכה ראשונה – משנה תורה:
במשנה תורה, הספר שאותו מייעד הרמב"ם לכלל העם, הוא מתמודד עם הפסוק שהוא אולי הכי בעייתי מבחינת המרחק האינסופי שהרמב"ם תמיד מעוניין להציב בין האל לבין האדם:

בבראשית ג', לאחר אכילת פרי עץ הדעת טוב ורע, המיקרופונים בלשכתו של הקב"ה קולטים את המשפט הבא:

"וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים: 'הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם'".

מכאן ימשיך אלוהים להתוויית תוכנית הטרנספר שבעטיה אנחנו מסתובבים פה עד היום ורודפים אחרי הזנב של עצמנו תוך כדי מלמולים מתחת לשפם על זה שהנשים כרגיל אשמות.

אנחנו רגילים לקרוא את החצי הראשון של הפסוק עם איזה פסיק קטן אחרי המילה "ממנו", כך שמשמעותו היא משהו כמו: "חברים, אכלנו אותה. זוכרים שלמדנו בבה"ד 1 שקו המגע לעולם ייפרץ? אז הנה זה קרה. האדם לא עמד בפיתוי, הוא אכל מפרי עץ הדעת טוב ורע, ועכשיו הוא ממש כמונו ויודע להבחין בין טוב ורע". כדאי גם לציין שטעמי המקרא מחזקים את הקריאה הזו, עם הטעם שנקרא זקף קטון במילה "ממנו", טעם שאכן משמש להפסקה קלה.

אבל הרמב"ם כמובן לא יכול להיות בעד אמירה כזו, שמשקפת שוויון מסוים בין האדם ובין האל, והוא מפעיל את היכולת יוצאת הדופן שלו לקרוא מחדש פסוקים. שימו לב למשנה תורה, ספר המדע, הלכות תשובה פרק ה':

"רשות כל אדם נתונה לו: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק, הרשות בידו. ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע, הרשות בידו. הוא שכתוב בתורה "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע".
כלומר: הן מין זה של אדם היה אחד בעולם, ואין לו מין שני דומה לו בזה העניין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין לו מי שיעכב על ידו מלעשות הטוב או הרע".

הרמב"ם, שכמובן מודע היטב לטעמי המקרא ולקריאה המקובלת, לש בפסוק ועושה בו כבשלו. הוא מפרק אותו לשניים: את החלק הראשון הוא קוטע מילה אחת מוקדם יותר: "הן האדם היה כאחד", ומפרש שמין האדם הוא ייחודי. במה ייחודו? או! ש"ממנו לדעת טוב ורע", כלומר, ה"ממנו" אין משמעותו "מאיתנו", לפי הקריאה המקובלת. המילה "ממנו" חוזרת אל האדם, כלומר הוא זה שמתוך עצמו יכול לדעת – או יותר נכון לקבוע – מהו טוב ורע, ומין האדם הוא היחיד המסוגל לכך.

נסכם את המערכה הראשונה: הרמב"ם מנטרל את מטען הצד שמהווה עבורו הפסוק הזה, כי הוא כבר לא מדבר על זה שהאדם דומה (מדי) לאל, אלא הוא מדבר רק על היכולת של האדם להבחין בין טוב ורע ועל הייחוד של האדם. הפסוק כבר בכלל לא נוגע לאלוהים ולא מדבר עליו, הוא לא מדבר בגנות האדם אלא בשבחו. ונקודה שתהיה חשובה בהמשך – הוא רואה את יכולת ההבחנה בין טוב ורע כדבר חיובי.

סבבה.

מערכה שניה – מורה נבוכים, חלק א', פרק ב':
הקורא התמים של מורה נבוכים, הספר שנועד למתי המעט שמצויים הן בעולם המדע וההשכלה והן בעולם התורה, ונבוכים בשל הקשיים שהם חווים בנסיונם המתמיד ליישב ביניהם, מתחיל בפרק א' שהוא מעט אניגמטי ולא ברור במיוחד, וכולל דיון במונח הטעון "צלם אלוהים". הוא ממשיך לפרק ב', ומיד הנימה מתחלפת למשהו שנראה פשוט ומובן יחסית:

"איש מלומד הקשה עליי לפני שנים רבות קושיה מופלאה. ראוי להתבונן בקושיה זאת ובתשובה שהשבנו לסותרה...
אמר המקשה: מפשוטו של מקרא נראה שהכוונה הראשונה היתה שהאדם יהיה כשאר בעלי החיים, בלי שכל ובלי מחשבה, ולא יבחין בין טוב לרע. וכאשר המרה (את פי האל), גרם לו מריו בהכרח את השלמות הגדולה ביותר לאדם, והיא שתהיה לו הבחנה זאת המצויה בנו. הבחנה זאת היא הנכבדה מכל התכונות המצויות לנו, ובעבורה אנו עצמים. ומפליא הוא שעונשו על מריו הוא שניתנה לו שלמות שלא היתה לו, והיא השכל. אין זה אלא כדברי האומר שאיש מן האנשים המרה (את פי האל), והפליג בפשעו, ואז שינו צורתו ועשאוהו כוכב בשמים. זאת היתה כוונת הקושיה ומשמעותה, אף כי לא היתה מנוסחת כך".

קודם כל והכי חשוב – בערבית, שפת המקור, המילה "מופלאה" שמתארת את הקושיה היא "עג'יבה", מילה שהיתה אהובה מאוד על סבתא שלי ושימשה לתיאור דברים בלתי נתפסים, מוזרים ומפתיעים. נניח Waze.

הצגת הקושיה ע"י הרמב"ם יוצרת את הרושם שהוא די מבסוט על השאלה. הוא מכנה את האיש "מלומד", הוא זוכר את השאלה למרות שנשאלה לפני שנים רבות, ומוסיף שראוי להתבונן בה. נזכור את הרושם הזה – הוא יהיה חשוב עוד מעט.

השאלה של האיש נשמעת באמת לא רעה בכלל, במיוחד לאור השבחים שהרמב"ם הרעיף במשנה תורה על היכולת של האדם להבחין בין טוב לרע. ואם באמת היכולת הזו מייחדת את האדם והיא כזאת מוצלחת, באמת מוזר שהוא קיבל אותה כתוצאה מחטא איום ונורא. לא ככה?

הרמב"ם טורף את הקלפים במתקפה אגרסיבית ואלימה בצורה יוצאת דופן:
"שמע את תוכן תשובתנו. אמרנו: אתה, המעיין ברעיונות העולים ראשונים על דעתך, והחושב שהוא מבין ספר שהוא הנחיה לראשונים ולאחרונים, בעוברך עליו באחת משעות הפנאי מן השתיה והמשל כמי שעובר על ספר מספרי דברי הימים או על שיר מן השירים – בדוק ביישוב הדעת והתבונן! הרי אין הדבר כמו שחשבת ברעיון שצץ ראשונה, אלא כמו שיתברר כאשר תתבונן בדברים אלה".

הרמב"ם נכנס באבי אביו של האיש המלומד, בצורה שמשאירה את הקורא מאוד, אבל מאוד מופתע. ובאמת לא כל כך ברור למה, כי כאמור השאלה נשמעת טבעית למי שהתחנך – כמו כל יהודי טוב – על ברכי "משנה תורה". לי נדמה שחלק משמעותי מהמסר מופנה באופן עקיף לקורא, כדי לתת לו אזהרה: הספר הזה, חביבי, הוא למשקיענים בלבד. אל תרפרף עליו ואל תדפדף בו סתם. הקריאה בספר הזה צריכה להיות שונה, שונה מאוד. דיר באלק!

"כי השכל, שאותו השפיע אלוהים על האדם – והיא שלמותו האחרונה – הוא אשר היה לאדם קודם מריו, ובגללו נאמר עליו שהוא 'בצלם אלוהים ובדמותו'. בגללו פנה אליו [אלוהים] וציווה אותו, כמה שאמר: 'ויצו ה' אלוהים [על האדם לאמר: מעל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו'], ואין ציווי לבהמות ולא למי שאין לו שכל. בשכל הוא מבחין בין אמת ושקר, וזה, השכל, היה מצוי בו שלם וגמור. ואילו מגונה ויפה הם מן המפורסמות ולא מן המושכלות, שהרי אין אומרים "שמיים כדוריים – יפה" ו"הארץ שטוחה – מגונה", אלא אומרים "אמת" ו"שקר". גם בלשוננו [העברית] אנו אומרים על הנכון והכוזב - אמת ושקר, ועל היפה והמגונה – טוב ורע. והנה בשכל מכיר האדם את האמת מן השקר, וכן הוא בכל הדברים המושכלים.

כאשר היה [אדם הראשון] במצבו השלם הגמור ביותר... לא היה לו בכלל כוח המיועד לעסוק במפורסמות. הוא לא השיג אפילו את הברור ביותר בין המפורסמות לגנאי והוא חשיפת הערווה. דבר זה לא היה מגונה בעיניו, והוא לא השיג את הגנאי שבו. וכאשר המרה [את פי האל], ונטה לעבר תאוותיו הדמיוניות ותענוגות חושיו הגופניים, כפי שאמר: "כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים" – נענש בכך שנשללה ממנו אותה השגה שכלית. לכן הוא המרה את הצו אשר נצטווה מפאת שכלו ותהי לו השגת המפורסמות. הוא נשתקע שציון הדברים כמגונים או כיפים...
לגבי ההכרחי אין טוב ורע כלל, אלא יש שקר ואמת".

הרמב"ם של מורה נבוכים מספר לנו סיפור גן עדן אחר לגמרי, סיפור של נפילה ונסיגה ולא של התקדמות והתפתחות: האדם נולד כשהוא כבר מצויד ביכולת השכלית האידיאלית, והיא ההבחנה בין אמת ושקר. הארץ שטוחה? זה שקר! השמיים עגולים? זו אמת! (זרמו איתנו רגע) בקיצור, השכל החשוב באמת הוא השכל שמאפשר לאדם להיות מתמטיקאי, פיזיקאי, להיות איש מדע. לא חלילה היכולת של האדם להגיד שמוצרט זה טוב ופופקורן מתוק זה רע.

כשהאדם חטא, החטא ועונשו באו כרוכים יחדיו. הוא רצה להיות מסוגל להבחין בין טוב ורע, וזה בדיוק מה שהוא קיבל. הוא קיבל את היכולת לסווג דברים לא על הציר של אמת מול שקר, אלא על הציר – הנפרד לחלוטין – של טוב מול רע, או במלים אחרות של יפה מול מגונה. הבעיה היא שהאדם נוטה להיסחף ולשכוח את הציר של האמת והשקר, ולעסוק בציר של הטוב והרע. הוא לא עוסק כל היום במתמטיקה כמו שהיה עליו לעשות, ולא הוגה במהותו של האל ובָהכרח שעליו למשל להיות חסר גוף, אלא הוא נגרר לוויכוחים על איילת שקד ושרה נתניהו. הנפילה היא בשיטוט שלו ברחבי הטוויטר והפייסבוק, הלייקים והפברוטים, במקום לשבת כמו שצריך על איזה כרך טוב של בני גורן חלק ב' לכיתה ט' ולשבור את הראש על חפיפת משולשים. זה מה שהוא רצה – וזה מה שהוא קיבל.

נסכם: היכולת להבחין בין טוב ורע, בין יפה ומגונה, זו שזכתה לספר משלה אצל קאנט אודות "ביקורת כח השיפוט", זו שזכתה לשבחים מפי הרמב"ם במשנה תורה, לא רק שמוצגת כאן כמעפנה למדי, אלא גם כקללה הרובצת על מין האדם מאז ועד ימינו.

אבל רגע: אם האדם היה כל כך מושלם בהתחלה, למה שהוא בכלל ירצה לחטוא? הרי הוא היה אמור להיות לגמרי אדיש לכל ענייני הטוב והרע, אדיש לקיומו של עץ הדעת טוב ורע ממש כמו שאני אדיש לחלוטין לגדר החיה בשדרות גולדה מאיר, נכון? אבל הוא כן רצה, הוא כן התפתה. משהו לא מסתדר בסיפור הזה של הרמב"ם.

צריך עוד מערכה. וכדאי שהיא תהיה טובה.

מערכה שלישית: מורה נבוכים, כל מיני:
בחלק א' פרק י"ז מציג הרמב"ם את ההקבלה בין החומר והצורה לזכר ולנקבה:

"חכמי האומות היו בזמנים קדומים מסתירים את הדיבור על אודות ה"ראשיות", ועושים אותו לשון חידות. אפלטון ומי שקדם לו היו מכנים את החומר בשם "הנקבה", ואת הצורה בשם "הזכר". אתה יודע שעקרונות הנמצאים המתהווים והכלים הם שלושה: החומר, הצורה, וההעדר המיוחד הצמוד אל החומר לעולם".

כל מי שעבר שיעור וחצי במבוא לפילוסופיה יוונית (שהיא מבחינת הרמב"ם ובתקופתו המבוא ההכרחי לתפיסת עולם מדעית. כלומר: כל מי שקורא את מורה נבוכים מכיר אותו) מכיר את ההפרדה שערך אריסטו בין חומר וצורה. לא ניכנס כאן לכל הניואנסים, וגם הסברתי את זה בעבר (ראו למשל כאן), אבל בקווים כלליים: כל דבר בעולם מהווה אחדות בין החומר שלו לצורה שלו. הלפטופ שעליו אני מקליד עכשיו: החומר שלו הוא כל מיני חלקי מתכת ופלסטיק וחשמל ועניינים, ואילו הצורה שלו – המהות שלו – היא העובדה שאני יכול להשתמש בו כדי להעביר את המחשבות שלי אליכם. השולחן שעליו מונח הלפטופ? החומר שלו הוא עץ איקאי מצוי, והצורה – שיהיה אפשר להניח עליו דברים בגובה נוח מהרצפה. והנה, אומר לנו הרמב"ם (וזה בהחלט מוכר ממקומות אחרים), נהוג לזהות את החומר והצורה עם המושגים הכלליים של הזכר והנקבה. 

באופן מפתיע, הזכר מזוהה עם הצורה, עם המהות, עם הדבר האמיתי – ואילו האישה עם החומר, עם הדבר שנספח למהות, שהוא הכרחי לו – אבל תכל'ס אנחנו לא כל כך מבסוטים ממנו. זה גם הסתדר מעולה עם כל ענייני ההריון והלידה: הגבר מעניק לעובר את הצורה, את המהות, והאישה את החומר – את הבשר והדם. זו גם דרך מצוינת להסביר באופן מאוד מדעי את העניין המאיים והמשונה (שלא לומר: עג'יבה) של המחזור – שהרי זה פשוט חומר שלא פגש את הצורה ההכרחית שלו ולא הובא לכדי מימוש בצורת עובר!

נקפוץ לחלק ב', פרק ל':
"ממה שחייב אתה להתבונן בו מאוד, שהוא הזכיר את בריאת אדם בששת ימי בראשית ואמר: "זכר ונקבה ברא אותם"... אחרי כן התחיל התחלה חדשה לבריאת חוה מן אדם, והזכיר את עץ החיים ועץ הדעת, ואת סיפור הנחש וכל אותו מעשה... כן אעיר לך על דברים כמו שהם ז"ל העירונו אליהם. דע שדברים אלה שאציין לך מדברי החכמים הם בשיא השלמות, ופירושם נהיר למי שציינום לו, משוכללים מאוד. לכן לא אפליג לבארם ולא אשטח אותם [לפניך], כדי שלא אהיה מגלה סוד. אך הַזְכָּרָתִי אותם בסדר מסוים וברמיזה מועטת דייה להבינם לשכמותך".

וכאן מציג הרמב"ם סדרה של רמזים מדברי חז"ל, שלאור המבוא הקצר שלי, גם אתם תוכלו לפענח:

"מזה דבריהם שאדם וחוה נבראו יחד מחוברים גב אל גב. הוא נחלק ונלקח חציו, והוא חוה, והועמד מולו.
ומה שנאמר "אחת מצלעותיו", כוונתו אחד משני צידיו. והביאו ראיה מ"צלע המשכן". הבן אפוא כיצד היתה ההבהרה שהם שניים מבחינת מה בעוד הם אחד, כמו שאמר "עצם מעצמיי ובשר מבשרי". והוא [משה, מחבר התורה] הוסיף חיזוק לכך ובאומרו ששם אחד לשניהם: "אישה, כי מאיש לוקחה זאת". הוא הדגיש את התאחדותם ואמר: "ודבק באשתו והיו לבשר אחד"".

אז קודם כל, אפשר להפסיק לספור צלעות: זה לא שלגברים יש צלע אחת פחות כי לקחו להם אחת, אלא צלע היא צד. ולא צד פיזי אלא צד מהותי. הרמב"ם רומז לנו, בעקבות הזיהוי המקובל של החומר עם הנקבה ושל הצורה עם הזכר, כי אדם וחווה מהווים משל. זוכרים את הפיתוי אחרי העץ ופריו שהם טובים למאכל ותאווה לעיניים? אלה הם פיתויי החומר, נפתולי הבשר, מדוחי הגוף שמדרדרים את הצורה שלנו, את המהות שלנו, את השכל שלנו.

אנחנו מבינים עכשיו טוב יותר כיצד הסיפור על אדם וחווה לא נוגע רק לשני האינדיבידואלים הללו. הוא בעצם מתאר את המתחולל בכולנו: איך במקום ללכת בעקבות הצורה שלנו, השכל שלנו, המשוואות הדיפרנציאליות וההיפרבולות שלנו, הגוף מדרדר אותנו לעיסוק מוגזם בכל מה שפחות חשוב: אוכל, שתיה, סקס, ואני עוד עדין איתכם ורק מציג את הדברים ההכרחיים. מה עם כל הדברים הדמיוניים בעליל כמו רדיפה אחר כבוד? הכרה? מעמד? כוח? לא מיותר לציין כאן, אם כי הפירוט ארוך מדי למאמר הזה, שהדמיון מבחינת הרמב"ם הוא יכולת ששייכת לתחום של הגוף, ולא לתחום של השכל. עוד דוגמה לדרך שבה החומר = האישה מדרדר אותנו מעיסוק בדברים הנכונים (משפטי המתמטיקה, העובדות הנכונות אודות האל) לעיסוק בדברים הלא נכונים (המשחק האחרון של הפועל).

וכמו כל סופר טוב, גם הרמב"ם נוהג לפי הכלל: הפתיחה מכילה חלק גדול מהרעיונות המרכזיים שיפותחו בהמשך. בפתיחת הספר הוא סוקר את המשל בספר משלי אודות האישה הזונה (והנשואה גם, אל תשאלו) המפתה את הגבר התמים לשכב עימה, והנמשל:

"היוצא מכל זאת הוא שהמשל הוא אזהרה מללכת אחרי הנאות הגוף ותאוותיו. הוא דימה את החומר, שהוא הסיבה לכל התאוות הגופניות האלה כולן, לאישה זונה והיא גם אשת איש. על המשל הזה בנה את כל ספרו. אנו נסביר בפרקי ספר זה [כלומר מורה נבוכים] את חוכמתו בדַמותו את החומר לאשת איש זונה, ונסביר כיצד חתם את ספרו זה בשבח האישה שעה שאין היא זונה אלא מתרכזת בדאגה לטובת ביתה ושלום בעלה, כי כל העיכובים האלה המעכבים את האדם משלמותו האחרונה, וכל מגרעת הדבקה באדם וכל עבירה – דבקוֹת בו מצד החומר שלו דווקא, כפי שנסביר בפרק זה. וכל זה מובן מן המשל הזה בשלמותו; רצוני לומר שלא יהא האדם הולך בעקבות בהמיותו בלבד, דהיינו החומר שלו. כי החומר הקרוב של האדם הוא החומר הקרוב של כל בעלי החיים".

בסוף דבריו מכוון הרמב"ם לרעיון מפתח אצל אריסטו: מהות האדם חייבת להיות הדבר שמבדיל אותו מיתר בעלי החיים. הדבר הזה הוא כח החשיבה. זו מהותו של האדם, כלומר זו צורתו. החומר שלו משותף לזה של שאר בעלי החיים, או אם תרצו במונחים מודרניים: ה-DNA שלנו זהה ב-96% לזה של שימפנזה, וביותר מ-60% לזה של בננה (כן, אני יודע שבננות אינן בעלי חיים. זרמו איתי גם כאן). התודעה, זו שנמצאת איפשהו בארבעת האחוזים (או הארבעים), היא המהות.

שניה לפני הסיכום: את הרעיון לפיו סיפור אדם וחווה אינו נוגע (או אינו נוגע רק) לאנשים הספציפיים "אדם וחווה", אפשר לראות גם בחלק א', פרק י"ד:
"השם המשותף אדם הוא שמו של אדם הראשון, שם נגזר. הוא נגזר, כפי שאומר הכתוב, מן "אדמה". יש שהוא שם המין: "לא ידון רוחי באדם"; "מי יודע רוח בני האדם"; "ומותר האדם מן הבהמה אין"...

ועכשיו נסכם:
במערכה הזו אנחנו מבינים – אחרי מעט רקע ומאמץ – שהתמיהות שעלו מול סיפור אדם וחווה קודם פשוט אינן רלבנטיות. הסיפור הוא משל, שנוגע לכל אחד מאיתנו. משל שמצביע על סכנת הנפילה המתמדת שלנו: ליפול ממימוש המהות שלנו (מתמטיקה, אלוהים) אל תהומות החומר (אוכל, שתיה, הפועל). וכמו תמיד, הנשים אשמות וצדקנו כשמלמלנו את מה שמלמלנו מתחת לשפם – אלא שהאישה נמצאת בתוכנו.

בדרך, הרמב"ם התמודד עם הקושי הגדול של פסוקים שמספרים סיפור על אלוהים ואדם, על נחש ואישה, על פיתויים ועונשים, על עצים ומלאכים. הוא מעקר את כל המיתולוגיה הזאת, ומציב במקומה בסיס פילוסופי איתן, יציב – אבל מה לעשות, קצת קר.

למה שבסוף בסוף, כמו שאומר יוסי בנאי, הרמב"ם צודק – החומר שבנו תמיד יתור ויבקש את החום שבקרבה לאלוהים, את אותה לישה ונשיפה, את אותו המגע שברא אותנו:
"וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים. וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". אנחנו גם צורה וגם חומר, והקריאה של הרמב"ם לזנוח כמה שיותר את החומר ולהעפיל מעלה עם הצורה נשמעת נפלאה ומעוררת השראה. אבל, כמו שהוא בעצמו אומר, אז כבר לא נהיה בני אדם.
וזה דווקא מוצא חן בעיניי, כל הלהיות בן אדם הזה.

2 comments: