יום שישי, 16 באוגוסט 2019

והפעם - שיר אהבה


* לכל מי ששאלו את עצמם מה עובר בראש של מורה:

"איתן, תגיד, אתה ימני או שמאלני"?
"איתן, תגיד, אתה דתי או חילוני"?

מה אני אומר עכשיו? מה אני עושה?
הן העניין אינו אם אגלה או אכסה,
כי לא באמת אני הוא העומד כאן במוקד,
והשאלה אינה באיזה זרם אצדד.

וכך, במקום לומר את התשובה, בכישרון,
לדחוף כעת את עמדותיי ישר אל הגרון,
אני בוחר לתת להם מזון למחשבה,
כי בעיניי יש שאלה הרבה יותר שווה:



האם נכון כך לקטלג, ולסמן, ולמיין,
למגדול ועד קטן, מנערה ועד זקן?
תגידו, מה הרווחנו מדחיפה למגירות,
ומה לי העניקה החובה להגדרות?
אם כל היום אני שומע רק על אחרים
על איך שהם מסוכנים, שהם כל כך בורים,
אז ברשותכם אני בוחר שלא להיתלות,
בסימונים, בתיוגים, ודאי לא בקללות.

לבי הן יימשך אחרי אנשי האשכולות,
שבעולם מתבוננים ללא עקלקלות,
שזוויות ליבם אינן חדות, הן עגולות,
ואם כבר מדברים על מדידה של מעלות,
היום נלמד על פונקציות, כן, חכו – הן מעולות!

"ואיתן, מתמטיקה – למה בכלל זה טוב?
הן תסכים שפרבולה לא נפגוש מחר ברחוב!"

אז סיפרתי את משל המלמד של הרמב"ם,
שהיטב יודע את אשר חשוב כאן בעולם,
לפתח את השכל, את הידע, את הראש –
לא משהו שירשים תלמיד בן ארבע או שלוש.
על כן המלמד שלנו, רב התחבולות,
יבטיח תגמולים בדמות סוכר ועוגיות.
הילד יתאמץ בלימודיו כשמול עיניו –
מגנום, בן אנד ג'ריס, האגן דאז וגם ענב,
ואז, כשיגדל וישנה תאוותיו,
מטמורפוזה לתמריץ נתאים למידותיו:
בגדים תחילה, וכסף גם, ועוד נמשיך ועוד,
מתישהו נשלוף לו גם את נשק הכבוד:
"למד, חביב, השקע, המשך להתאמץ,
ויקומו לכבודך כשלחדר תיכנס!".
ומעטים, הוא מסכם, כן, רק מתי מעט,
יבינו שתמיד היתה רק מטרה אחת:
הן כבר מראש הצהרנו והכרזנו על טיבה –
לסלול לו דרך לפתח את החשיבה.
"ואני", אמרתי והבטתי בפניהם,
"כאן כדי לתרום ולסייע בידכם
לצמוח ולהיות לאנשים יותר טובים,
וגם אם העיסוק הוא בנקודות ובקווים,
בדרך תלמדו כיצד לחשוב יותר נכון,
איך לנסח נימוקים, איך לומר בביטחון
מדוע הדברים הם דווקא כך ולא אחרת,
נרתום את התבונה לחשיבה המסודרת,
נשמור מקום נכבד גם להברקה יוצרת –
ועכשיו נלמד חזקות, מעיין – פתחי את המחברת!".

שנה כמעט אני עומד מולם שם, לבדי,
נדמה לי שאני מכיר אותם ככף ידי,
יודע שאף פעם לא אוכל ליצור מצב
שבו כולם יבהו בי ויפגינו קשב רב.
תמיד עליי לחשוב אל מי אני פונה עכשיו,
ולבדוק שלא שכחתי שם אף פרח נעזב.
פעם בשבועיים קצת מרגיש את הגרון,
ולעתים נרשם אצלי גם קצף, גם חרון.
ואז יש שיעורים שכמו ירדו מהשמיים,
ואני חוזר הביתה עם חיוך על השפתיים.
האם הבינו את הרמב"ם? ההשליכו המגירות?
לא כולם, ולא תמיד, אך מותר לי לקוות.

יום אחרי יום אני זורע כאן זרעים,
ורוב הזמן, כמעט תמיד, המסע מאוד נעים.

* מוקדש לחיות המתמטיקה 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה