יום רביעי, 15 במאי 2019

כשאלוהים עושה מה שבא לו


אני חושב שרובנו מפספסים את הלקח העיקרי מסיפור סולם יעקב.

כולנו זוכרים כמובן את הרעיון הכללי: יעקב בדרך מכנען לחרן אחרי שלקח את ברכתו של עשיו. הוא בורח לשם, או הולך במצוות אביו, תלוי לאלו פסוקים אנחנו בוחרים להקשיב, ובדרך שוכב לישון. הוא רואה בחלומו את הסולם המפורסם עם המלאכים העולים ויורדים בו, והנה ה' בעצמו ניצב עליו ומעתיר עליו כל טוב:

"וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר: 'אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק. הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ, לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה, וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת. כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ'".

נו, מה אפשר כבר לבקש יותר ברגעים כאלה של חוסר ודאות?

אז הנה העניין: יעקב שומר על קור רוח, ומבסס את מעמדו כעורך הדין הראשון של העם שלנו. בלי להתבלבל, הוא מחליט שהוא יהיה זה שיציב לה' את התנאים, ויכתיב כמאמר הגשש גם מי יהיו השחקנים ומי יהיה מזג האוויר. במקום לומר "תודה" או "אמן", הוא מודיע:

"וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר: 'אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ, וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי - וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים, וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי - עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ'".

מספרים שכאשר פיליפוס השני מלך מקדוניה איים על ספרטה ומסר להם: "כדאי שתיכנעו מיד, שכן אם אביא את צבאותיי אל הארץ הזו, אהרוס את חוותיכם, אטבח באנשיכם ואבזוז את עירכם", הספרטנים השיבו במסר הלקוני "אם". ובכן, יעקב שלנו מתחיל את ההודעה שלו מול בורא עולם בכבודו ובעצמו, זה שהרגע הבטיח לו גדולות ונצורות, ב"אם". אם אתה תתנהג כמו שצריך, אומר יעקב, ותמלא את הסעיפים להלן (שבגדול פשוט חוזרים על מה שאלוהים הרגע כבר הבטיח), אז אני מוכן להסכים שאתה תהיה האל שלי. אה, ולי זה עולה יותר – נדאג גם למעשר.

תגובתו של אלוהים להכרזה לא נמסרה, אבל אני רוצה להצביע על נקודה קטנה וחשובה.



הברית הזו מנסה להסדיר את היחסים בין אלוהים לבין יעקב וזרעו. אלוהים מחליט – או מסכים - להתנהג בצורה מסוימת מעתה ואילך. מעניין לציין שבניגוד לבריתות אחרות שאלוהים כורת עם נציגי עמנו, כאן הוא לא מציב שום תנאים. הצד שמציב תנאים, באופן מחוצף ומקסים ויהודי מאוד, הוא הצד שלנו. אלוהים, אם כן, מוותר לכאורה על החופש שלו לנהוג ככל העולה על רוחו, וחותם על הסכם שכתוצאה ממנו הוא צפוי לנהוג באופן צפוי מעתה ואילך.

אבל אותי מרתקים המקומות במקרא שבהם אלוהים מתנהג אחרת. המקומות שבהם הוא יוצא מהמגירה, יוצא מהקופסה ונוהג כנגד כל הציפיות.

נפתח בברית בין הבתרים, הברית המכוננת עם אברהם אבינו. לא כל כך בגלל שאלוהים מתנהג שם באופן חריג, אלא בגלל האווירה:

"אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר: 'אַל תִּירָא אַבְרָם, אָנֹכִי מָגֵן לָךְ, שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד'... וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר: 'הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים, אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם', וַיֹּאמֶר לוֹ: 'כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ'... וַיֹּאמֶר אֵלָיו: 'אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ'. וַיֹּאמַר: 'אֲדֹנָי ה', בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה?'. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: 'קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת, וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ, וְתֹר וְגוֹזָל'. וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה, וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ, וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ, וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר. וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים, וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם. וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא, וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם, וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו... וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה, וַעֲלָטָה הָיָה, וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה. בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר: 'לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי, וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים, וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי'".

הכתוב מיטיב להדגיש את האווירה החידתית העוטפת את הברית. הפרטים לא ברורים: חושך, אימה, עלטה, אש. כמובן, החיות אינן בצורת משולש אלא מדובר בשלושה פרטים מכל מין. אז יש לנו כאן אמנם טקס מעורפל ולא מובן, אבל הברית עצמה, המחויבות שאלוהים בוחר לקחת על עצמו, נראית מובנת. שוב, אלוהים מתחייב להתנהג באופן צפוי וידוע.

והנה קורים כמה דברים מעניינים.

מיד לאחר ההתגלות למשה בסנה, שבה אלוהים מודיע לו על בחירתו לתפקיד הרם של מנהיג וגואל העם ומנחה אותו מה לומר לפרעה, קורה דבר מוזר ביותר:

'...וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה: 'כֹּה אָמַר ה': 'בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל! וָאֹמַר אֵלֶיךָ: שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ - הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ'.
וַיְהִי בַדֶּרֶךְ, בַּמָּלוֹן, וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר, וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ, וַתַּגַּע לְרַגְלָיו, וַתֹּאמֶר: 'כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי'. וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ. אָז אָמְרָה: 'חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת'".

בכל פעם שאני קורא את הפסוקים האלה אני נדהם מחדש, אבל הנה הם עדיין כאן, מביטים בי בשעשוע מסוים. למה אלוהים רוצה להמית אותו? את מי בכלל הוא רוצה להמית? את משה? את בנו? האם יתכן שמשה רבנו לא מל את בנו? האם זו סיבה מספקת מצד אלוהים להרוג אותו? למה אלוהים לא אמר לו משהו אם הם כבר הרגע דיברו לא מעט? מה פירוש המילים הסתומות שציפורה אומרת?

גם חז"ל והפרשנים אובדי עצות כאן, ממש כמונו. הקוראים המעוניינים מוזמנים לעיין בפירוש רש"י לאירוע, המתבססים על מדרשי חז"ל הכוללים דמיון מאוד מפותח. לי קשה להשתחרר מהתחושה שהיה כאן סיפור מפורט הרבה יותר, שאנחנו זוכים כאן רק להצצה קטנה אליו, סיפור שחלקים ממנו נפלו בדרך – אם בטעות ואם בכוונה.

דוגמה נוספת, משעשעת יותר, אפשר למצוא בסיפור בלעם.

הרקע מוכר וידוע: בלק מלך מואב מנסה למצוא פתרון לאיום שמציבים בפניו בני ישראל, ונוקט בפתרון המזרח תיכוני הידוע והמקובל – לקלל אותם טוב טוב. הוא שולח אנשים נכבדים לבלעם בעל המוניטין בתחום, שמתייעץ ישירות עם אלוהים (!) שמצווה עליו לסרב להם. בלעם לא מתווכח לרגע ומוסר להם את סירובו והתנצלותו. בלק שולח אליו משלחת נוספת, ובלעם עוד מספיק להסביר גם לחבריה שלא יוכל לעבור על דברי אלוהים, אבל מציע שיישארו ללון אצלו בזמן שהוא ממתין לשיחה נוספת מריבונו של עולם:

"וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה, וַיֹּאמֶר לוֹ: 'אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים, קוּם לֵךְ אִתָּם. וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ - אֹתוֹ תַעֲשֶׂה. וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ, וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב. וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא, וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ, וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה. וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ. וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה' בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים, גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה', וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר, וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר, וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ. וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ ה' עֲבוֹר, וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם. וַיִּחַר אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן, וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם: 'מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים?'. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן: 'כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי! לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ!'... וַיְגַל ה' אֶת עֵינֵי בִלְעָם, וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ, וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו... וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ ה': 'חָטָאתִי, כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ. וְעַתָּה, אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי'. וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל בִּלְעָם: 'לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים, וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר'. וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק".

קודם כל, הקטע באמת משעשע. במיוחד הדרך שבה בלעם, הנוהג להתרברב בהיותו "גלוי עיניים" ו"מחזה שדי יחזה", לא יכול כאן לראות את מה שאפילו האתון הזקנה שלו רואה. אבל העסק קצת מיותר, לא? הרי אלוהים הוא שאמר לבלעם ללכת עם חברי המשלחת המכובדים, אז איזו סיבה יש לו לכעוס עליו?

חז"ל מטילים דופי בבלעם, ומאשימים אותו שלא באמת התכוון, שהוא לא כזה צדיק. אחרי הכל, הוא לא גרש מיד את חברי המשלחת השניה אלא נתן להם צ'אנס וניסה לארגן שיחה נוספת עם אלוהים, מתוך תקווה שהאחרון התחרט. בכך הוא חשף את כוונותיו האמיתיות, ולכן סדרת החינוך הגיעה לו. בעלי ביקורת המקרא רואים כאן ערבוב של מקורות, ומעניין להשוות בין המקומות שבהם האל מכונה "אלוהים" לבין המקומות שבהם הוא מכונה "ה'". חדי העין יבחינו שלא ניתן באמת לגזור את הסיפור לשני חלקים נפרדים באופן חלק, אבל ברוב המופעים של כל אחד מהשמות מתקבל סיפור שהוא אכן עקבי יותר מאשר הסיפור בצורתו הנוכחית. בכל מקרה, שוב אנחנו נתקלים באלוהים מעט שובב, מעט חוצפן, ובעיקר בלתי צפוי.

אבל הקטע השלישי שאני רוצה לדבר עליו הוא המצמרר מכולם.

מלכים ב', פרק ג'. קואליציה נרקמת נגד מישע מלך מואב, שהרים את נס המרד אחרי שהיה משועבד לממלכת ישראל. יהורם מלך ישראל קורא ליהושפט מלך יהודה ולמלך אדום, והשלושה יוצאים להכניס לחצוף המואבי קצת שכל בקודקוד. בדרך, אלישע הנביא אף מנבא להם הצלחה סוחפת. בעקבות מה שנראה כמו התערבות אלוהית, המואבים משכימים בבוקר לאחר שקודם לכן הוכרז בממלכה מצב חירום. הם מביטים אל המים שבנחל, שאותם הרים אלוהים ממש כפי שאלישע ניבא, והם רואים שהם אדומים כדם. בפרץ של אופטימיות הם מחליטים שהסיבה לצבע המים האדום היא סכסוך שפרץ בקרב הקואליציה שצרה עליהם, ומשם הדרך למסקנה היתה קצרה:

"וַיֹּאמְרוּ: 'דָּם זֶה, הָחֳרֵב נֶחֶרְבוּ הַמְּלָכִים, וַיַּכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ. וְעַתָּה - לַשָּׁלָל מוֹאָב!".

המואבים הלכו שולל אחרי מראה העיניים, סברו שהאויבים שלהם שחטו זה את זה ושהגיע הזמן לבזיזה נינוחה של שאריות השלל. אבל, כידוע לכל, את הכסף סופרים במדרגות. ההסתערות העולצת הפכה לסיוט:
"וַיָּבֹאוּ אֶל מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיָּקֻמוּ יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּ אֶת מוֹאָב, וַיָּנֻסוּ מִפְּנֵיהֶם. וַיַּכּוּ בָהּ, וְהַכּוֹת אֶת מוֹאָב, וְהֶעָרִים יַהֲרֹסוּ, וְכָל חֶלְקָה טוֹבָה יַשְׁלִיכוּ אִישׁ אַבְנוֹ וּמִלְאוּהָ, וְכָל מַעְיַן מַיִם יִסְתֹּמוּ, וְכָל עֵץ טוֹב יַפִּילוּ, עַד הִשְׁאִיר אֲבָנֶיהָ בַּקִּיר חֲרָשֶׂת, וַיָּסֹבּוּ הַקַּלָּעִים, וַיַּכּוּהָ".

למישע מלך מואב נותרה רק ברירה אחת – לנסות התקפת נגד נואשת לכיוון מלך אדום. אולי חשב שהוא החוליה החלשה בקואליציה? אולי סמך על קשרי השכנות שאולי יעוררו את רחמי מלך אדום?

"וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה, וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב, לְהַבְקִיעַ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם - וְלֹא יָכֹלוּ".

נגמרו הברירות של מישע.

כמעט.

יש עוד ברירה אחת אחרונה.

"וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו, וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה".

טוב, אנחנו הרי לא מתרגשים. שיהיו בריאים הגויים האלה והשטויות שלהם. מה הוא חושב לעצמו, שכמוש – האל של מואב – יתעורר למראה ההקרבה הזו ויעזור לו לנצח? מה, הוא לא פתח אף פעם את ספר בראשית בפרק על עקדת יצחק ולא יודע מה האל האמיתי, היחיד, האוניברסלי והמונותאיסטי – זה שלנו, כמובן – חושב על קורבן אדם? כאילו, חבל על הילד, לא?

אבל הנה הלסת שלנו נשמטת בתדהמה, כי אנחנו ממשיכים לקרוא את הפסוק:

"וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו, וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה, וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל, וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו, וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ".

הטריק הישן עבד. 

אל תספרו לגברים סביבכם, אבל מסתבר שבניגוד לכל הציפיות, ואפילו בניגוד לנבואה של אלישע בעצמו יום קודם לכן, כשאתם באמת עם הגב לקיר – כנראה שלא יזיק לעלות על החומה הקרובה עם בנכם הבכור.

איך זה יתכן? האם אלוהים התחרט והחליט להתחשב במצבו הנפשי הקשה של מישע? האם לפנינו קטע שכמותו היו נוספים במקרא, קטע שנכתב מתוך אמונה שאלוהים הוא לא האל היחיד ושגם לכמוש יש מה לומר פה ושם, קטע שהצליח לחמוק ממספרי צנזורה של עורכים מאוחרים שניפו מהתנ"ך קטעים אחרים כאלה?

בימים האלה, שבהם מנסים להכניס אותנו לאחת משתי מגירות: או שאתם מכבי או הפועל, או בוגדים או פשיסטים, ימים שבהם נדמה שקשה יותר ויותר למצוא אנשים בעלי תפיסת עולם מורכבת, שבהם נדמה שמספיק לדעת מה דעתו של אדם על סוגיה אחת כדי לדעת מה דעתו על כל יתר הדברים, נחמד לעתים לראות את אלוהים יוצא מהשטאנץ. כשאני עונה לתלמידים ששואלים אותי אם אני ימני או שמאלני שעליהם לחשוב מדוע הם מציגים רק שתי אפשרויות, או שלוש, בעוד שתפיסת העולם שלי עשויה להיות מורכבת הרבה יותר (אני מקווה), אני חושב גם קצת על האלוהים הזה.

האם הכל נובע מבעיות עריכה? האם זוהי דרכו של המקרא לומר לנו שקטיגוריות החשיבה שלנו אינן מספיקות כדי להתמודד עם נשגבותו של אלוהים?

זה לא מסתדר, זה לא יפה, זה לא מובן, זה לא ברור.

אותי זה מרתק, ואני לא יודע מה בדיוק לחשוב על זה. 

מה שבטוח, יעקב אבינו לא היה נותן לזה לקרות. הוא כבר היה מוסיף איזה נספח או שניים וסוגר את הפינה.

נסיים בסרטון הקצר בתולדות הבלוג אודות ההבדל בין מה שחשבנו לבין מה שבאמת קורה, או במילותיו של סרגיו קונסטנצה: 
"אתה רואה מה אתה חושב שאתה רואה, אבל אתה לא רואה מה אתה באמת חושב. אתה הבנת את זה?".





אין תגובות:

פרסום תגובה