יום חמישי, 27 בספטמבר 2018

מדרש יונתי של מאיר אריאל - בואו נפרק אותו לגורמים

מדרש יונתי, השיר של מאיר אריאל, מקסים בעיניי. אין הרבה שירים שבהם הוא מתעצבן כמו כאן, ואני מאוד אוהב את הדרך שבה ההפקה של אלונה טוראל, עם מיקי שביב על הגיטרה החשמלית שטוענת את השיר באנרגיות המתאימות. מאיר מפליא כדרכו בעברית החד פעמית שלו, אבל הפעם הוא גודש את השיר בכל כך הרבה הפניות למקרא - בעיקר שיר השירים, אבל לא רק - ואני רוצה לנצל את אווירת החג, כשכולנו מתרגעים כאן בסוכה, לעבור על השיר לאט לאט ולהבין מה בדיוק הוא עושה שם. 

לפני שנתחיל, הנה השיר המקורי:



לצידו תוכלו גם להציץ בחידוש של יקיר נוסף של הבלוג, קובי אוז - שלוקח את השיר לכיוון אחר שאני אוהב לא פחות: https://kobioz.bandcamp.com/track/--15

קודם כל - מה זה בכלל 'מדרש יונתי'?
בשיר השירים רבה יש לנו מדרש על הפסוק משיר השירים שמתחיל במילה הזו:

"יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה: הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ, הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ, כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה".

"תני דבי ר' ישמעאל: בשעה שיצאו ישראל ממצרים, למה היו דומין? ליונה שברחה מפני הנץ, ונכנסה לנקיק הסלע ומצאה שם הנחש מקנן, ונכנסה לפנים ולא היתה יכולה להיכנס שעדיין הנחש מקנן, תחזור לאחורה לא תהי יכולה שהנץ עומד בחוץ. 
מה עשתה היונה?
התחילה צווחת, ומטפחת באגפה, כדי שישמע לה בעל השובך ויבא ויצילה. 
כך היו ישראל דומים על הים: לירד לים לא היו יכולין, שעדיין לא נקרע להם הים. לחזור לאחוריהם לא היו יכולין, שכבר פרעה הקריב. מה עשו? "וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'". 

כרגיל בפרשנות המסורתית לשיר השירים, האהובה - היונה כאן - היא אנחנו, עם ישראל, והאוהב הוא לא אחר מהקדוש ברוך הוא. 
אנחנו נראה בהמשך איך כמו אצל כל יוצר טוב, אלמנטים מהמדרש הזה, יחד עם הפניות רבות לשיר השירים (שעליו הרחבתי כאן למעוניינים) יחזרו ויהדהדו בשיר.

יאללה, נתחיל עם השיר מפורק ואז נחבר הכל יחד:

"שאלו על לב ירושלים
שאלוה לשלומה,
אבנים בלב ירושלים
כיכר השוק הומה"

אנחנו פותחים ישר עם תהלים קכ"ב: "שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָ‍ִם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ". מאיר שם את עצמו מיד בצד של האוהבים. תכף נראה איך מי שאוהב הוא זה שיכול להטיח בכאב את הביקורת הקשה. "כיכר השוק הומה" זורקת אותנו מיד ל"כיכר השוק ריקה" מתוך "ירושלים של זהב" של נעמי שמר, ואנחנו נזכרים מיד בשיר הראשון שהביא את מאיר לתודעה, הלא הוא "ירושלים של ברזל" שכתב מיד אחרי הקרבות בששת הימים ושכולו רפרנס ריאליסטי, אמיתי, מלא שמן רובים ודם ויזע ודמעות ליצירת המופת שלה.

"בשקרים ועוול מתעטפת
לרגל מלאכת החומה
אך מבעד לצעיף נשקפת
עירנו עירומה".

הופה. השקרים והעוול בירושלים, מרכז השלטון המקומי מאז ולתמיד, זורקים אותנו באופן בלתי נמנע לישעיהו א', שם אלהים מנחית על ירושלים את המלים הקשות, הכואבות, ובואו נודה על האמת - רלבנטיות תמיד:
"אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה, מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים. כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים, סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם. שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים, כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים, יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם".
לרגל מלאכת החומה - בנחמיה ד' מתוארת המלאכה של בנייתה מחדש של חומת ירושלים במסגרת השיבה מגלות בבל, לא בלי עימות עם יושבי הארץ:
"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ אוֹיְבֵינוּ, כִּי נוֹדַע לָנוּ, וַיָּפֶר הָאֱלֹהִים אֶת עֲצָתָם. ונשוב (וַנָּשָׁב) כֻּלָּנוּ אֶל הַחוֹמָה, אִישׁ אֶל מְלַאכְתּוֹ. וַיְהִי מִן הַיּוֹם הַהוּא, חֲצִי נְעָרַי עֹשִׂים בַּמְּלָאכָה, וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים וְהָרְמָחִים הַמָּגִנִּים, וְהַקְּשָׁתוֹת וְהַשִּׁרְיֹנִים, וְהַשָּׂרִים אַחֲרֵי כָּל בֵּית יְהוּדָה. הַבּוֹנִים בַּחוֹמָה וְהַנֹּשְׂאִים בַּסֶּבֶל עֹמְשִׂים, בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה, וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח".

ב"מבעד לצעיף נשקפת", האם אני שומע את רבקה שמתכסה בצעיף רגע לפני פגישתה הראשונה עם יצחק שיינשא לה בקרוב? או שמא את הדרך שבה מתכסה תמר בצעיף כדי להתחזות לזונה, דבר שיעלה בקנה אחד עם הרעיון הכללי של השיר, עם העירום השלילי של העיר ועם נבואת ישעיהו הממשילה את ירושלים לזונה?
"וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ, וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף, וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה, כִּי רָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה".


"שלא רודפת צדק צדק
לא רוצה שלום
כי אין שלום בלי צדק
– רק למה באנו הלום?
– החלמנו חלום?
– הניקץ היום?"

"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף, לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ", אומר לנו האל בדברים ט"ז, אבל אנחנו לא תמיד מקשיבים. ועוד נראה בהמשך את היחס של מאיר לעניין ירושת הארץ. אז למה באנו באמת, אנחנו מהעולם האמיתי של ההווה, אנחנו שחזרנו והקמנו מחדש את הארץ הזאת מערפילי העבר המקראיים אל המציאות הקונרקטית? האם לא כדי להגשים את החזון של ספר דברים על הייעוד והייחוד שלנו, שעליו הרחבתי כאן? או סתם כדי לתפוס אדמה?

"יונתי שוב בחגווי הסלע
מרטט הנץ מעל –
ובסתר מדרגה לבלע
נפער פי הנפתל"
הנה המדרש מהאסכולה של ר' ישמעאל במלוא הדרו - הנץ מכאן, הנחש משם, והנה מגיע גם הנמשל:

"זה – ארצות הים מאחורינו
אנחנו תשוקתם.
זה – הארצות שמסביבנו
אנחנו זימרתם".
על הדרך מאיר לא יכול להתאפק ודוחף לנו עוד שני ממתקים:
אנחנו תשוקתם: מתוך שיר השירים, "אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ". אנחנו זמרתם של הארצות שמסביבנו - מה זה אם לא המנחה שיעקב מנחה את בניו להביא לאיש המוזר הזה ממצרים שמטריף אותם ודורש לראות את בנימין: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם: 'אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ: קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם, וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה: מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ, נְכֹאת וָלֹט, בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים'".


"זו – אותה השיירה בדרך
הפונה לים.
דולק בעקבותיה מלך
מרוח בדם,
מדבר, חיתו - גם,
עלינו הם כולם".
ה"חיתו" הזה, שיכול להיות "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: 'תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ', וַיְהִי כֵן" וגם "תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה, בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר" מתהלים ק"ד, ובעיקר יכול להיות מבואה ישירה מתוך שיר מופלא אחר של מאיר, "שיר תת מודע זמני": "ומשתלחות ריבוא עיניים 
חיתו מדבר חיתו אדם,
ואין מותח קו ביניים 
ואין מבדיל בין דם לדם".
וה"עלינו הם כולם" הוא מהתשובה של יעקב לבניו, קצת לפני הקטע של זמרת הארץ שראינו קודם: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם: 'אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם, יוֹסֵף אֵינֶנּוּ, וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ, וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ  - עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה". 



"איך ירושלים מתיפייפת
ורוקדת ברבים –
משתתפת בטח משתפשפת
עוטיה על עדרים".
אנחנו נשארים כל הזמן באזור של שיר השירים, כיאה למדרש יונתי, עם "הַגִּידָה לִּי, שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, אֵיכָה תִרְעֶה? אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם? שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ?". 


"שאלו בפילפולי שריה
לא שיעור ולא קומה
רק גפרור חסר בין חצריה
וכל חצר הומה".
השרים של ירושלים הם כמובן אותם הסוררים והגנבים שראינו לעיל אצל ישעיהו. הגפרורים מאז ועד היום אותם גפרורים, והים אותו ים. מי ייתן ויעבור מספיק זמן עד הגפרור הבא.


"וכבר היינו בתנור,
עכשיו על המחבת.
מתפמפמים כבוד שכור,
מתפצפצים מעט,
נשרפים כמעט,
נצרפים לאט"

יא אללה, איזה כיף של עברית.

ולקחת אוויר - הנה בא לב השיר:

"מה לך כל כך נמרץ שלוח
להתגרד על הסכין?
די כבר, תן גם לסכין לנוח –
כן, רד מהסכין. 
ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות
שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות?
בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשיכה, בחסינות מושל?
 הזו גאולה? הזה כבודה?
כגנב במחתרת יהודה?
ולמי תמכור את שדך בשנת שמיטה
או אולי תתאסלם או תתנצר לשנה?
ולפני מי תיתמם שביעית אחר שביעית
בעוד האדמה אשר תחתיך כשפחה נשבית?
בעיני מי זה מוצא חן? 
אדמה אתה לוקח – גאולה לא נותן. 
או אולי אצבעותיך הדוקות מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד –
מאומנות להרפות? 
מיומנות לשחרר?
מתורגלות לשמוט?"

מאיר, שכידוע לא היה זר ליהדות ולדת בשלב זה של חייו, שם את האצבע על נקודה שקשה שלא להרגיש לא בנוח איתה - ואני שם בצד את הביקורת המאוד ברורה על גוש אמונים וכו' - ההתמודדות העדכנית של ההלכה עם השנה השביעית. הפטנטים של המכירות של דברים כאלה ואחרים לנוכרים כאלה ואחרים לא מהווים לכולנו מקור לגאווה. לא קל לראות את המעט שנותר מהרעיון המקסים מאחורי הלכות השביעית והשמיטה (וראו את הרחבתי כאן), ובמיוחד לא כשהוא מתנגש עם הסכסוך המזרח תיכוני שאנחנו שקועים בו עד צוואר, שמערים קשיים לא פשוטים על רעיונות מקסימים מכל הסוגים.
ולגבי הביקורת עם גוש אמונים, ניגע בשלוש המילים "כגנב במחתרת יהודה" - מאיר מחבר בין המושג של הגנב שנתפס במחתרת - "אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת - אֵין לוֹ דָּמִים" - לבין מחתרת יהודה, הלא היא המחתרת היהודית של ראשית שנות ה-80.
ורק עוד מילה: הדרך שבה הוא שר את המילים הישראליות "בעיני מי זה מוצא חן", דהיינו "על מי אתה חושב שאתה עובד תגיד לי" - יש דברים שרק העברית של ימינו ומקומנו יכולה לעשות.

"הו מאמא מאמא אדמה
הו מאמא אדמה.
הו מאמא מאמא אדמה,
אדמה אדמתי!
עד מותי!
עד מה אדמתי"
כבר אמר החכם באדם בספר משלי שנאמנים פצעי אוהב. לא שחשבנו אחרת, אבל שיהיה ברור - הדברים של מאיר באים מכאב - ומאהבה. 

"אל תעוררו ואל תעירו
שנאה שלא תחפץ.
רק תצא אותה כבר לא יחזירו
לא רב לא שר לא ש"ץ"
ושוב שיר השירים, הפעם בהיפוך מול: "אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ".

"מישהו עוד יתעורר עלינו
כמקיץ מחלומו:
נימחה אנחנו ושללנו
נשקע בתהומות"
השקיעה בתהומות מחזירה אותנו אל הסצינה של קריעת הים שאליה מתייחס מדרש יונתי המקורי: "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם, וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף, תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ, יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן". גם עניין השלל נמצא שם - שהרי פרעה מדבר לעצמו ואומר: "אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי". וגם החלום והיקיצה שייכים לפרעה, אם כי אחד חיובי יותר: "וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת, וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם". 


אני חייב לומר מילה על התפיסה הזו, היוצאת נגד התופעה שנקראת לעתים "ההתגרות באומות
העולם": לכו לספריה הציבורית הקרובה לביתכם וקראו שלושה ספרים, והבנתם טוב הרבה יותר את המציאות האמיתית שבה אנו חיים בבית המשוגעים הקרוי המזה"ת: את הביוגרפיה של בן גוריון שכתב מיכאל בר זהר (בשלוש כרכים), את הספר "משבר" של קיסינג'ר שרובו תמלילים של שיחות הטלפון שהבחור ניהל תוך כדי מלחמת יום כיפור (כשבמקביל מתפוצצת פרשת ווטרגייט) (והספר יגרום לכם להבין שהסיפור של המלחמה הזאת שונה לגמרי מכל מה שסיפרו לנו), ואת הביוגרפיה של המלך חוסיין מאת אבי שליים. במשפט אחד - הכל הרבה יותר מורכב ממה שאנחנו חושבים. במשפט נוסף - יש מקום גם לאגרסיביות, יש הרבה מקום להבנה עמוקה של הצד השני (והשלישי והרביעי והעשירי, יש פה הרבה מאוד שחקנים על הלוח הזה). במשפט נוסף נוסף, ההתנגשות הבלתי נמנעת בין החלום והחזון של ספר דברים לבין המציאות הלא מתפייסת היא אכן כזו, אבל לכל הפחות אנחנו צריכים תמיד לשמור על המתח בין הכורח להשיב מלחמה לבין השאיפה למצוא פתרונות טובים יותר. ובמשפט אחרון לבינתיים, יש המון מקום לראיה ארוכת טווח, כי דברים משתנים פה מהקצה אל הקצה ממש מהר (בעלת הברית הרצינית הראשונה שלנו היתה צרפת, מלחמת סיני היתה קומבינה כושלת שלנו עם האנגלים והצרפתים נגד ארה"ב, הסורים ניסו לשכנע את כל העולם ואחותו להצטרף נגדנו ביום כיפור וגם הצליחו פה ושם כמו עם עיראק שהצטרפה לחגיגה עם חיילים בשטח ועוד ועוד). 

אחרי שמאיר הוציא את העצבים, הוא מבין שצריך לסיים בטון חיובי. לא חוכמה להצביע על כל מה שלא בסדר, צריך גם להתוות את הדרך לתיקון:

"לו רק הראיני את מראיך,
השמיעני קולך.
אמת וצדק בשעריך,
זה נאווה מראך!
זה ערב קולך!

חן בעיני דודך!"

שש שורות קצרות ומופלאות.
קודם כל, אנחנו סוגרים עם ארבעה רפרנסים לאותו פסוק משיר השירים שעליו היה כל הרעש מההתחלה:
"יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה: הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ, הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ, כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה".

האמת והצדק בשערייך מזכירים את זכריה ח': "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם", וגם את תהלים פ"ה: "חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ, צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ".

וזהו. 
לא שיר קצר, אבל אוצר בלום של כוונה, ושל אמת, ושל אהבה ושל כאב, עובר ושב כמובן. שיר שמתאים גם לסוכות, כשיש לנו עוד רגע זמן לחשבון הנפש לפני ההסתערות על השגרה של החודשים הקרובים, כשיש לנו עוד רגע זמן למשפחה ולעצמנו, כשאני נזכר במישהו שהביט לפני כמה שנים באב בונה בשמחה סוכה עם בנו לפני החג, בשכונה ליד הבית הישן של סבא וסבתא שלו, והבין שהוא חייב לשנות משהו בחייו כדי להיות מסוגל לעשות אותו הדבר עם בנו ובתו לעתיד.

ותודה מיוחדת ליושע ולדנינו על כמה שעות שיחות מאיר אריאל, בין מדבריות לגבעות, שהיוו בסיס למאמר הזה.

חג שמח!