יום רביעי, 18 ביולי 2018

מה, אלוהים לא יודע? הרמב"ם על עקדת יצחק ועל הנסיון


מושג הנסיון מעניין אותי במיוחד, כי הוא אחד מאותם מקומות שבהם יש התנגשות ישירה בין התפיסה הבסיסית, הטבעית, הנאיבית משהו של אלוהים – לבין התפיסה הפילוסופית הבוגרת שלו. בתפיסה הבסיסית, כשאלוהים מצווה על אברהם להקריב את בנו יחידו, ברור שמדובר במבחן שהוא עורך לאברהם. ואנחנו במתח – אברהם יעשה את זה? לא יעשה? מי ינצח בקרב האיתנים המתחולל בנפשו המיוסרת? הרגש האנושי, הראשוני, הטבעי של האבהות – או הרגש הדתי, המתמסר? אברהם מוכיח את ערכו, ואלוהים בתגובה מסיר את המסכה, מחייך ואומר:
" אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה, כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי".
ועוד רגע מושון שלנו קופץ מאחורי השיחים.

אבל אז קופצת התפיסה המתקדמת, הפילוסופית, ומתחילה כדרכה להרוס את כל הכיף עם שאלה פשוטה: מה, אלוהים לא יודע? כשאני עורך את מבחן המרשמלו לילדים שלי, העוקץ טמון בכך שאני לא יודע אם אכן יש להם את הכח להתאפק כמה דקות ואז לזכות בגמול המתוק והדביק, או לא. אבל לי מותר לא לדעת, כי אני זה רק אני. אלוהים, מצד שני, הרי יודע הכל, ובאופן על זמני. הוא הרי כבר יודע מה מידת האהבה של אברהם אליו, לא? והוא יודע יותר טוב מאברהם מה אברהם יעשה עוד חמש דקות, נכון? 

הסיפור הבסיסי של הנסיון מושך אותנו לכיוון הדרמטי והמותח, ובשביל זה הוא צריך לצייר את אלוהים כמי שבוחן, מנסה – ונוכח לדעת משהו שלא ידע קודם. אבל נראה שהתפיסה המתקדמת יותר של אלוהים כיודע כל שומטת את הקרקע מתחת לכל הרעיון, ובמלים אחרות – בשביל מה צריך את כל הבלגן הזה?


הרמב"ם מתמודד עם הנסיון במורה נבוכים, חלק ג', פרק כ"ד, ומודיע מיד בתחילה שמדובר בעניין סבוך. הפתרון שהוא מציע נלקח ישירות מעולם המושגים שלנו היום, כשהוא מכניס להצגה שחקן מפתיע נוסף. עד עכשיו היו על הבמה אלוהים ואברהם בפרשת העקדה, או אלוהים והעם במעמד הר סיני, אבל הרמב"ם ממוטט את הקיר הרביעי – אותו קיר דמיוני שמפריד בתיאטרון בין השחקנים והצופים – ומכניס אותנו, הקוראים, עמוק אל תוך הסיפור.

כמובן, הוא אומר לנו, אתם צודקים. הנסיון לא מוסיף לאלוהים שום מידע חדש. אבל הוא מוסיף לנו מידע חדש. מה שחשוב זה לא מה שקרה שם, במציאות, אלא מה שקורה כאן, כשהסיפור מסופר. כשאנחנו קוראים על העקדה אנחנו מבינים, דור אחרי דור, את עוצמתה של האמונה. אנחנו השחקנים האמיתיים של ההצגה, אנחנו המטרה שלה:

"והנה אני אפתור לך את כל הקשיים האלה. דע שכּל נסיון המופיע בתורה מטרתו ומשמעותו רק שיידעו האנשים מה ראוי להם לעשׂות, או מה הם חייבים להאמין. לכן משמעות הנסיון היא, כאילו, שייעשׂה מעשׂה מסוים שאין הכוונה לאותו מעשׂה כפרט, אלא הכוונה שיהיה דוגמה שיחקו אותה וילכו בעקבותיה".

בקיצור, רק חסרה פה המילה "נרטיב" ואפשר להכניס את הספר לרשימת קריאת החובה בקורס מבוא לתרבות של המאה ה-21. המטרה, כמו בפעמים רבות אחרות אצל הרמב"ם, היא חינוך. ממש אפשר לשמוע אותו אומר את שלוש המילים הנוסחתיות שפותחות את האגדות בערבית, המקבילות ל"היה היה" שלנו – "כאן ימא כאן", יענו "היה או לא היה – הנה הסיפור אז שבו ותקשיבו בלי להציק לי אם זה קרה באמת או לא".

הרמב"ם מחזק את טענותיו בבחינה של האירועים בתורה שמוגדרים רשמית כנסיונות. העקדה באה ראשית כל ללמד אותנו על עצמת האמונה של אברהם, והרמב"ם משרטט ביד האומן התמציתית האופיינית שלו את עוצמת המשבר הרגשי שעימו היה צריך אברהם להתמודד. הוא מדגיש גם את מה שיעלה קירקגור על נס 750 שנה אחר כך – את הזמן שחלף בין הציווי לבין הביצוע, הזמן שגורם לנו להבין שלא מדובר באדם שפועל מתוך אימפולס רגשי אלא באדם שהיתה לו שהות מספקת לבחון את הקונפליקט שלו לעומק ולבצע את הבחירה שלו באופן מושכל ומנומק.

אבל עם כל הרצון הטוב, לא תמיד קל להשתכנע. כשהרמב"ם כותב כך:
"לכן אמר לו המלאך: 'כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה', כלומר: 'במעשׂה הזה אשר בגללו יֵאָמֵר עליך 'ירא אלהים' ידעו כל בני האדם מה הוא קצה גבול יראת ה'". קשה להיסחף ולהסכים כאן, כי הפסוק המקראי ממש צועק את התפיסה של האל כמי שלמד בכבודו ובעצמו, הוא ולא שרף, את הדברים במהלך ההתרחשויות. 

אבל חשוב לומר שהתפיסה שהרמב"ם מציג כאן עולה לגמרי בקנה אחד עם התפיסה העקבית שלו לגבי התורה ומטרתה. התורה באה להורות, ללמד, ויש לה מטרה אחת. כמו אצל אריסטו, הכל מופנה אל תכלית ברורה, הכל מיועד לקדם אותנו אל היעד שלנו, שהוא כמו תמיד – הכרת האל כפי יכולת האדם. ומכיוון שבכדי להגיע לשם אנחנו צריכים להיטען בכמויות אדירות של מוטיבציה, באמת כדאי לבנות אותה גם מסיפורים כאלה, סיפורים שיגרמו לקהל להבין מה האידיאל שאליו יש לשאוף. במלים אחרות, נכון שכשפותרים תשבח התשובה ל"דגל" בשתי אותיות היא "נס"? המשמעות של המילה "נסיון" נגזרת מאותו שורש, וגם הוא מיועד לשמש כדגל מתנוסס שיורה לנו את הדרך הנכונה. 

לא האמת ההיסטורית היא החשובה, אלא האימפקט על הקהל. הרמב"ם הבין היטב את מה שמלמדים אותנו גיבורי "מד מן" ואשפי הפייק ניוז.

לא מיותר לומר שהרמב"ם מציג מטרה נוספת לסיפור נסיון העקדה. מכיוון שלשיטתו, כל מפגש של כל אדם (פרט למשה) עם האל או מלאך מטעמו מתרחש במצב של חזיון או חלום ולא במציאות הממשית, ומכיוון שאברהם כמובן יודע שהציווי לא התרחש במציאות הרגילה, היינו מצפים אולי שהוא היה מחכה עוד קצת לפני שהיה רץ להשחיז את המאכלת ולמלא דלק במיכל של החמור. אבל הרמב"ם מדגיש מה ההליכה להקריב את הבן – באופן מציאותי, קונקרטי, בלתי הפיך ונטול קונטרול Z – מלמדת אותנו על היחס של הנביא לנבואתו:

"אילו הנביאים היו מסופקים [כלומר מטילים ספק] בחלום הנבואי, או שהיה להם ספק באשר למה שהם משׂיגים במראה הנבואה, לא היו פונים לעשׂות מה שהטבעים סולדים ממנו, ונפשו (של אברהם) לא היתה נענית לעשׂות את המעשׂה רב הסכנה הזה מִסָּפֵק".

אכן נקודה מעניינת. אבל, היא מזמינה עיון שמוביל לנקודה מעניינת עוד יותר. קריאה מעמיקה של הרמב"ם מראה שלא רק הציווי על העקדה התרחש בחלום ולא במציאות. כי הרי מה קורה בעקדה? שניה לפני הבומבה הגדולה, המלאך פונה לאברהם ומשוחח עימו. ובזמן שאברהם ויצחק מורידים דופק ואת האייל מהסבך, אנחנו נזכרים שהרמב"ם כבר אמר לנו (בחלק ב, פרק מ"ה) שאחת מדרגות הנבואה הגבוהות ביותר היא:
"הדרגה האחת עשרה – שיראה מלאך מדבר אליו במראה, כאברהם בשעת העקידה".

וכאן הקורא הנבון והצייתן, שהקשיב להנחיה של הרמב"ם בהקדמה למורה נבוכים ומשיב את פרקיו זה על זה, מבין שלפי הרמב"ם, כל המעמד המכונן, הדרמטי והמחנך הזה קרה רק בתודעה של אברהם.

אבל, אנחנו שוב נזכרים, זה באמת לא משנה.

והרמב"ם צדק. כרגיל, אם תשאלו אותי. לכל הפחות, וזה הרבה מאוד, סיפור העקדה נתן משמעות לדורות על גבי דורות של יהודים שעמדו מול הנורא מכל, והיו יכולים לרכך במשהו את הזוועות שלעומתן לא היה בידם לעשות דבר. עבורם, העקדה היתה מציאות חיה, וגם אבן שואבת לקורטוב של נחמה, ואולי של מעט תקווה.

הרמב"ם צדק. העוצמה של תמונת העקדה אינה טמונה בהתרחשות הקונקרטית שלה יום אחד לפני 3,500 שנה במרחק אווירי של חמישה קילומטר מהמקום בו אני כותב כעת. היא טמונה בהתרחשות הקונקרטית הרבה יותר שלה, בהתגלמות שלה במציאות היהודית והאנושית, בהשפעה שלה עלינו במשך דורות רבים כל כך.  



מצד שני, לא כולם מפיקים את אותם הלקחים מהעקדה, אבל היי - אחלה גרפיקה!