יום שישי, 5 באוגוסט 2016

על השעיר לעזאזל, או דברים שרואים מכאן ומשם

בטרילוגיית "שר הטבעות", הסופר טולקין מפליא לתת לנו את ההרגשה שמדובר בעולם אמיתי וממשי כשם שהוא מופלא. בנגיעות קטנות הוא חושף לפנינו מדי פעם איזה שיר עתיק, או מיתוס ישן שמגלה טפח אודות הדברים שהיו בעולם לפני עידן ועידנים, שהרי עלילת הספר מתרחשת בסוף העידן השלישי. הנגיעות הללו מעמיקות את ההבנה שלנו אודות המניעים של הגיבורים, אבל גם מעצימות את ההיבלעות שלנו בעולם הזה. הוא כתב פעם שהוא התכוון שהרסיסים האלה יהיו כמו ראשים של הרים מכוסי שלג, שנגלים מדי פעם מעל העננים. בהמשך, לאור ההצלחה כמו שאומרים, הוא הרחיב את האפוס שלו עם ספרים לא מעטים שהרחיבו את אותם רסיסים. ומה אני אגיד לכם, זה לא שהסיפורים האלה לא טובים, אבל קשה להתנער מהתחושה שהם היו הרבה יותר עוצמתיים כשהם רק נרמזו.
באופן דומה, אני אוהב את המקומות בתנ"ך שבהם אפשר למצוא זכר לדברים שנשכחו, דברים שהיו שם לפני הדברים שאנחנו מכירים היום. מקומות כמו הסיפור על הנפילים בספר בראשית, או עניין השעיר המשתלח שעליו ארחיב כאן. אנחנו קוראים את הפסוקים, ומרגישים בעוצמה את הקושי ליישב אותם עם תמונת העולם שאנחנו רגילים אליה.
נתחיל עם הפסוקים עצמם, שמפרטים את הדברים שעל אהרן הכהן – ובמשתמע גם בניו ובני בניו – לבצע במהלך יום הכיפורים.


"וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת; גּוֹרָל אֶחָד לַה', וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה' וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו, לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה... וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי, וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֺנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם, וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר, וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת־כָּל עֲוֺנֹתָם אֶל־אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת־הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר".

המשנה יודעת להרחיב ולספר על הפרטים הטכניים הכרוכים בכך, ובין היתר על עשר הסוכות במרווחים קבועים שהוכנו מראש כדי לספק אוכל ומים לאיש המוביל את השעיר, במידה ויזדקק להם (אם כי מצוין שמעולם לא התממש הצורך הזה). ואז, היה דוחף האיש את השעיר במורד צוק, והשעיר "לא היה מגיע לחצי ההר עד שהוא נעשה איברים איברים".

הצוק הזה מזוהה כיום עם מקום שנקרא ג'בל מונטאר, שאפשר להגיע אליו ולפגוש בדרך נערים בדואים שמבקשים ממך אוכל, ומבוגרים בדואים שיודעים לומר שזה המקום שבו היהודים היו מקריבים קורבנות. וכן, גם שם, כשאתם עומדים על הצוק ומתבוננים ביופי השקט של מדבר יהודי ומהרהרים במאות השעירים שהתגלגלו שם, אתם יכולים להסתובב ולראות גם משם את הצמרת של גשר המיתרים.

ונחזור לענייננו: למה קשה ליישב את הפסוקים האלה עם תמונת העולם היהודית הכללית שלנו? יש כאן כמה אלמנטים שקשה למצוא במקומות אחרים. כשאנחנו מסתכלים דרך הפרספקטיבה של היהדות שאנחנו מכירים, כל אחד מהם נראה לנו זר, לא שייך, וכולם יחד מצטרפים לתחושה שמערבת סקרנות עם מבוכה.

ראשית, עניין השיוך של השעיר ל"עזאזל". מקריאת פשט הפסוקים קשה שלא להתרשם שהעזאזל הזה הוא שם עצם, הוא משהו, איזו ישות שבזהירות אגדיר אותה כמשתייכת לפמליה של מעלה. חכמינו ברובם התייחסו אליו דווקא כשם של מקום, ואפשר להבין מה ההתייחסות הזו חוסכת לנו. היא חוסכת את ההתנגשות שבין הפרספקטיבה של היהדות שאנחנו מכירים, שבה יש רק אל אחד וכמובן שאין להעלות על הדעת להעלות קטורת ובוודאי שלא להקריב קורבנות לאף אחד אחר. אבל ההתייחסות לעזאזל כשם של מקום לא עולה בקנה אחד עם הקריאה הסבירה של הפסוקים, מה גם שקשה להניח שאהרן הכהן, הנמען המקורי של הפסוקים הללו, היה צריך לשלוח מישהו ביום כיפור כל הדרך מאי שם עד למרחק הליכה מירושלים.

שנית, עניין הגורלות. עולם דיני הכהנים הוא טכני, מסודר ומוקפד. הכהנים הם היקים שלנו. 450 פסוקים מוקצים לתיאור בניית המשכן, ותמיד מפתיע מחדש להיזכר שרק 31 פסוקים מוקדשים לבריאת העולם. הכל מתואר ברמת דיוק של מסמך עבודה לבנייה של חללית, ופתאום יש לנו אלמנט של זוג או פרט. לא מוחלט מראש איזה שעיר יזכה לעלות על המזבח המכובד שלנו ויגשים את חלומו של כל שעיר, ואיזה שעיר ייצא לטרק של כמה שעות שבסופו מחכה לו חווית אקסטרים.

שלישית, העניין של העמסת העוונות על השעיר. בתפיסה שלנו היום, עוונות זה דבר שיש לו נוכחות ומשקל כבדים, אבל רק בלב. יש כאן איזו תפיסה עממית, ישנה, שלא מסתדר לנו עם המודל שאנחנו מכירים היום. נצטט לרגע את הרמב"ם ב"מורה נבוכים":
"...משליכים אותו לארץ גזרה, כלומר, גזורה מן היישוב. איש לא יטיל ספק שאין החטאים גופים המועברים על גבו של פרט אל פרט אחר. אלא כל המעשׂים האלה מְשָלִים לשם היווצרות צורה בנפש כדי שתיווצר ההיפעלות לתשובה, כלומר שנקיים אנו מכּל מעשׂינו הקודמים, השלכנום אחרי גבינו והרחקנום תכלית ההרחקה".
כשחושבים על זה, זה לא מאוד רחוק מהאקט הסמלי של ה"תשליך" שהשתמר עד היום. אמנם הסמליות עובדת טוב יותר מול הים התיכון ופחות כשעושים את זה מעל מכסה הביוב בחצר של משפחת ברזני כמו שהיה אצלי, אבל הרעיון זה אותו רעיון.

רביעית, השליח לעזאזל יוצא אל המדבר. מה יש שם, במרחבים הפתוחים? במגוון רחב של תרבויות, גם במזרח הקדום, יש הפרדה בין מקומות היישוב של בני האדם, ובין המרחבים הפתוחים ששם משוטטים להם השדים. צריך לדעת איך לעבוד איתם, ואתם לא רוצים שהם יהיו האויבים שלכם. הרמב"ם מצביע ב"מורה נבוכים", במסגרת המחקר המקיף שלו שהרחבתי עליו כאן, על כמה טכניקות שהשתמשו בהן חברי כת הצאבה בכדי לחזק את היחסים עם השדים ועולמם. קשה שלא להתרשם שהיציאה של האיש והשעיר למדבר היא בעצם יציאה אל מעבר לסף, אל מעבר למרחב הלימינלי הדק שמפריד בין התרבות לטבע, בין הסדר לבלגן, ובין תחום שלטון אחד לתחום שלטון אחר.
זה לא הכי ברור שבעולם, אבל די ברור שזה לא מה שאנחנו מכירים.

ועם כל הזהירות שלי, הנה בא הרמב"ן בפירושו לפסוקים הללו ואומר דברים מפורשים למדי:
"...ומפורש מזה בפרקי רבי אליעזר הגדול (פרק מו): 'לפיכך היו נותנין לו לסמאל [סוג של שילוב בין השטן למלך השדים] שוחד ביום הכיפורים שלא לבטל את קורבנם, שנאמר גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל: גורלו של הקב"ה לקורבן עולה, וגורלו של עזאזל שעיר החטאת וכל עונותיהם של ישראל עליו, שנאמר ונשא השעיר עליו'...
והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלוהותם וכל עבודה להם, אבל ציווה הקב"ה ביום הכיפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החורבן, והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו ומאצילות כוחו יבא חורב ושממון כי הוא העילה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחורבן...
ואין הכוונה בשעיר המשתלח שיהיה קורבן מאתנו אליו חלילה, אבל שתהיה כוונתנו לעשות רצון בוראנו שציונו כך".

קשה להתווכח עם הרמב"ן בנוגע לרוב דבריו. על הנקודה האחרונה אפשר להתווכח – זה לא ניואנס קטן מה שהולך שם – אבל האמירה הכללית ברורה. קשה ליישב את הפרספקטיבה של יהדות ימינו עם הדברים האלה, אבל קשה שלא להתרשם שהם משקפים משהו עתיק ובסיסי שהיה מאוד נוכח בתפיסה של הרבה דורות, מזמן מזמן. משהו בתפיסת עולם שבה לצד האל שלנו יש עוד גורמים שכדאי לדעת איך להתנהל מולם (רמז: בשר זה אחלה), והם נמצאים שם בחוץ, במדבר. ובואו נוודא שהם נשארים שם במדבר ולא באים לכאן, ושהם שמחים ומרוצים.


ומה לגבי הרמב"ם והתפיסה שלו, שרואה בכל הסיפור הזה רק משל שנועד להרגיע את ההמון? ובכן, על כשלון המאבק הזה שלו כבר הרחבתי כאן
עבורי, הפסוקים האלה הם מהמקומות הכי מרתקים בתנ"ך, בגלל הדרך שבה הם מגלים טפח ומסתירים עשרה טפחים, נותנים לנו להציץ לרגע למשהו שחולף ועובר וחומק, משהו שהיה ואבד, לטוב ולרע.