יום שישי, 15 באפריל 2016

על שיר השירים: המקום הראשון במצעד הפזמונים היהודי של כל הזמנים

מתי האדם אומר שירה?

מתי מתרחש הפלא הזה: היומיום מונח בצד, והאדם מתעלה מעליו?

זה קורה כשהרגש מציף את הלב. כשהאדם ניצב מול משהו, בתוכו או מחוצה לו, שהמילים הרגילות פשוט לא מספיקות כדי לתאר אותו.

השירה ספוגה בקסם.

וזה בכלל לא מקרה ששיר השירים, הפסגה של השירה, המקום הראשון במצעד הפזמונים היהודי של כל הזמנים, עוסק באהבה. האהבה היא הכוח שמניע את העולם. תשאלו את מי שקם, כבר פעם שלישית הלילה, לתינוק שבוכה; תשאלו את מי שהופך את העולם כדי לדאוג להוריו המזדקנים; תשאלו את מי שנוסע קצת יותר לאט כשהילדים מאחורה באוטו: האהבה הופכת אותנו לבני אדם טובים יותר.

וזה גם בכלל לא מקרה שכשהלל הזקן התבקש לתמצת את כל היהדות, הוא בחר בשלוש המלים "ואהבת לרעך כמוך".

שיר השירים עוסק כאמור באהבה, ונוהגים בקהילות מסוימות לקרוא בו בחג הפסח. בקהילות אחרות, נהוג לקרוא בו ביום שישי בין הערביים, בשעה הכי יפה בשבוע, כשהשמש צובעת בכתום את העולם והשקט והתום חוזרים ונכנסים ללב. אני רוצה לגעת כאן בכמה נקודות יפהפיות במיוחד מתוכו.



הוא נפתח בבום גדול: אחרי הפתיחה "שיר השירים אשר לשלמה", מגיעים בלי הכנה מראש שני פסוקים שמכניסים אותנו ישר לאווירה הרומנטית הייחודית שלו:

"יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן. לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים, שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ; עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ".

תראו מה אפשר להכניס בשבע עשרה מילים בלבד:
החושים נכנסים לפעולה: נשיקות, יין, ניחוחות של שמנים משובחים. יש לנו דודים – המילה העברית המקורית לאקטים אינטימיים ורומנטיים (וכנראה, אגב, ששמו של דוד, אביו של שלמה שכזכור כולם אוהבים אותו, נגזר מהשורש הרומנטי הזה). יש לנו עלמות שאוהבות את המלך – לפחות אלף מהן גם זכו להינשא לו, נקודה שעוד נחזור אליה בהמשך.
רק שני פסוקים, ואנחנו עמוק בתוך עולם ששונה מאוד מהעולם המקראי הסטנדרטי.

השיר רצוף בחילופי דוברים: רגע האהובה מדברת, ורגע האהוב מדבר. מבחינת השוויון בין המינים, השיר מקדים בהרבה את זמנו ואת הספרים שסביבו בתנ"ך. האהובה ממש איננה הטיפוס שהיינו מצפים מהמקרא לספק לנו: היא אקטיבית, היא אינה מתביישת באהבתה ולא בגופה, היא לא רואה את עצמה רק כאובייקט סטייל "תהיי יפה ותשתקי". היא יפה, והיא נבונה, והיא מדברת, והיא בוחרת באהוב ולא רק נבחרת על ידו. בקיצור, הבחורה האידיאלית.

"אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן, שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים.
כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת.
כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר, כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים; בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי, וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי. הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן, וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה".

רגע הם מדברים זה אל זו, ורגע היא משתפת בייסורי האהבה את חברותיה:
"סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת, רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים,  כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי. שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי, וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי".
"עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת, בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו. אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר, בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת, אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו. מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים, הַסֹּבְבִים בָּעִיר: 'אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, רְאִיתֶם?' כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם, עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ, עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי, וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי. הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם, בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה: אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ".

התמונה האינטימית הקסומה הזו, שמתארת בחמש מילים את איך האוהבים שלובים זה בזה: שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. אחחחחחחח.

לא סתם, כמובן, השורות האלה התנגנו לכם בראש לפי המנגינה של עידן רייכל. כבר סיכמנו שזה השיר האולטימטיבי. מכתב אהבה שמבוסס על שיר השירים לא יוכל לשוב ריקם. מילה שלי.

וגם האהוב לא קוטל קנים, כן?
"הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם: אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי, מַה תַּגִּידוּ לוֹ – שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי.
מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים? מַה דּוֹדֵךְ מִדּוֹד, שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ?
דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם, דָּגוּל מֵרְבָבָה. רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז, קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים, שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב. עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם, רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב, יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת. לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם, מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים; שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים, נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר. יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב, מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ; מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן, מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים. שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ, מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז; מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן, בָּחוּר כָּאֲרָזִים. חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים; זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם".
שלמה לא מהסס לשרטט את עצמו בפירוט מעורר קנאה, עד רמת הקוביות בבטן.

וזה כמובן גם בכלל לא מקרה שקוראים את המגילה דווקא בפסח:
"עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי: קוּמִי לָךְ, רַעְיָתִי יָפָתִי, וּלְכִי לָךְ. כִּי הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר, הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ, וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ; קוּמִי לָךְ, רַעְיָתִי יָפָתִי, וּלְכִי לָךְ".
"לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה, נָלִינָה בַּכְּפָרִים. נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים; נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן, פִּתַּח הַסְּמָדַר, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים; שָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ. הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ, וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים, חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים; דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ".

האהבה אוהבת את האביב. היא אוהבת את הטבע. הלב המאוהב מתאווה לשמוע את קולן המתוק של הציפורים, להביט ולהריח את הפריחה, לראות את הפירות תלויים על ענפי האילנות.


השיר אינו ארוך. שמונה פרקים די קצרים. והפרק האחרון מדבר גם על הצדדים המורכבים יותר של האהבה:
"שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ; כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה: רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי, אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה. מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ; אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה, בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ".

והוא מסתיים בפסוק שלא היינו מצפים לו. בסרט של דיסני, הכל מסתיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה. אבל שיר השירים הוא אולי מקסים, אבל הוא לא שמאלצי. האהבה, הוא מסיים ואומר, היא לא סתם טיול מקסים בפארק:
"בְּרַח דּוֹדִי, וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים".
למה לברוח? ממה ולאן? לא ברור. אבל האהבה הרי לא נועדה להיות ברורה ומובנת.

אולי קצת חבל שהשיר לא יותר דידקטי. חבל שהוא לא מסביר חלק מהדברים שאנחנו מגלים רק בעצמנו במהלך החיים בעמל רב: שצריך קודם כל לאהוב ולקבל את עצמנו ואז האהבה החוצה תבוא ממקום שלם ויציב הרבה יותר, ששינה לצד אהובך זה הדבר הכי נפלא בעולם, שהאהבה משתנה וצוברת צבעים חדשים ככל שאנחנו משתנים וגדלים, ועוד.

לי אישית מאוד ברור איך שלמה שכנע לא פחות מאלף נשים להתחתן איתו.
הוא פשוט מגיע לדייט השני עם האהובה הנוכחית כשהשיר בידיו, מקריא לה אותו לאט ובהטעמה, ומחכה קצת אחרי סוף הפסוק האחרון.
היא מתבוננת בו, הלומת יופי ופליאה.
ואז הוא אומר בחיוך קטן: "ואת השיר הזה כתבתי בשבילך".
מי לא תימס?

וברצינות, הספר כל כך שונה מכל מה שמסביבו בתנ"ך, עד שזה ממש לא היה ברור לחכמינו שצריך לכלול אותו בספר הספרים. אחרי הכל, קשה לראות איך בין תוכחה זועמת לעם לבין תיאור מהלכים היסטוריים כבירים אפשר בכלל לחשוב על פסוק כמו "מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ, אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים".
ואז בא רבי עקיבא, ובכוחו הדרשני הכביר (שהרחבתי עליו כאן)  הסביר שהשיר אמנם מדבר על אהבה, אבל לא בין שלמה לבין אהובתו – אלא בין האל בכבודו ובעצמו לבין עם ישראל. ובניסוח שרק רבי עקיבא יכול היה לסגנן, הוא קבע: "כל הכתובים קודש, ושיר השירים – קודש קודשים!".

יכול להיות שרבי עקיבא צודק. אני, לעומת זאת, רואה את שיר השירים כאחת מהתזכורות היפות של היהדות לכך שהחיים זה לפעמים כן פיקניק.
החיים צריכים להיות לא רק עמידה ביעדים, בתקנים ובמצוות.
החיים צריכים גם להיות אהבה, להיות חגיגה, להיות יציאה לטבע עם פינג'אן וגזיה, להיות יין ובשמים, כרמים ותפוחים, הרי לבנון וגנים פורחים.

וגם להיות אהוב ואהובה השלובים זה בזה, בנפשם וגם בגופם.


חג שמח!