יום שישי, 18 במרץ 2016

המקרה של דוד ובת שבע: על אנשים ופגמים, מהמקרא ועד ישראל היום והארץ

אחד הדברים שבזכותם התנ"ך הגיע לאן שהוא הגיע הוא הדרך שבה הוא משרטט את גיבוריו. אחד אחד, בלי יוצא מן הכלל, כל דמות שזוכה ליותר מכמה שורות זוכה גם שנכיר את הצדדים הפחות מחמיאים שלה. הנה כמה דוגמאות מהשרוול:

יוסף? בתור בן עשרה הוא מפגין אגוצנטריות ומגלומניה של מינימום הסגן של פרעה. מצד שני, זה רק היה עניין של הקדמת המאוחר.

יצחק? מסתבך עם השקר המשפחתי של "היא לא אשתי, היא אחותי", ובערוב ימיו הולך שולל אחרי ריחות המנגל של עשו במקום לראות נכוחה את היתרון הברור של יעקב על פניו.

אפילו משה, זה שאיש לעולם לא יגיע לשיעור קומתו הנבואי, לא יוצא נקי.

אולי המקום המובהק ביותר בו המקרא יוצא נגד גיבור, ולא סתם גיבור, הוא האפיזודה של דוד ובת שבע. ומעניין לראות את חז"ל תפסו את הקטע הזה (רמז: קצת אחרת), ובעיקר מעניין לחשוב למה זה ככה.



לא שמישהו צריך תזכורת, אבל תמיד כדאי לשמוע את הצלילים של הפסוקים האלה, שמתארים באופן נוקב וחסר פשרות כיצד המלך השני של ישראל, שמתאים לתפקידו הרבה יותר מהראשון, מגיע לשחיתות מוסרית קשה מנשוא:

"וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים [כלומר "מלכים" – מדובר בעונת הקרבות השנתית], וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יוֹאָב וְאֶת עֲבָדָיו עִמּוֹ וְאֶת כָּל יִשְׂרָאֵל, וַיַּשְׁחִתוּ אֶת בְּנֵי עַמּוֹן, וַיָּצֻרוּ עַל רַבָּה; וְדָוִד יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם. וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב, וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶךְ, וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג; וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד. וַיִּשְׁלַח דָּוִד, וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה; וַיֹּאמֶר: 'הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם, אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי'."

האם יש כאן גם האשמה של דוד, על כך שבעת הקרבות הוא נשאר בבית (שלא לדבר על השכיבה במיטה עד הערב)? כנראה שכן, כי המקרא בחר להדגיש את האירוניה של "לעת צאת המלכים". והאם עלינו למהר להאשים את האישה המפתה בכך שהיא הוציאה את הג'קוזי לגג כדי שהמלך יראה? לא בטוח, כי בקריאה זהירה נראה שהמילים "מעל הגג" יכולות בהחלט להתייחס לדוד, ולא לבת שבע – הוא פשוט התהלך על הגג, הסתכל לפה ולשם והופ – ראה אישה רוחצת בביתה. כדאי אולי גם להעיר שבניגוד לארמונות שאנחנו מכירים מאירופה, ששם הארמון מרוחק מבתיהם של בני העם, כאן זה המזרח התיכון האהוב והפרובינציאלי שלנו, ומאוד יתכן שהמרחק בין הארמון של דוד לביתה של בת שבע היה בדיוק המרחק מהבלקון שלכם לגזוזטרה של השכנים.

בכל מקרה, לא גבר כדוד יירתע מהעובדה חסרת המשמעות שהאישה היפה הזו נשואה. ולא סתם נשואה, אלא לאחד מחייליו של דוד, ולא סתם חייל אלא אחד המובחרים, שנמנה על רשימת שלושים וקצת הגיבורים המופיעה בשמואל ב', כ"ג.

"וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ, וַתָּבוֹא אֵלָיו, וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ, וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ; וַתָּשָׁב אֶל בֵּיתָהּ."

הכל היה יכול להימשך כאילו דבר לא קרה. אבל אז הביולוגיה מתערבת:

"וַתַּהַר הָאִשָּׁה; וַתִּשְׁלַח וַתַּגֵּד לְדָוִד, וַתֹּאמֶר: 'הָרָה אָנֹכִי'."

דוד פועל מהר. אמנם עברו חודש-חודשיים מתחילת ההריון, אבל אין שום בעיה – נארגן לה איזה מפגש לוהט עם האיש שלה. זה יעלה לנו אמנם ברגילה של אחד הגיבורים, אבל כשצריך אז צריך.

"וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל יוֹאָב: 'שְׁלַח אֵלַי אֶת אוּרִיָּה הַחִתִּי'. וַיִּשְׁלַח יוֹאָב אֶת אוּרִיָּה אֶל דָּוִד. וַיָּבֹא אוּרִיָּה אֵלָיו; וַיִּשְׁאַל דָּוִד לִשְׁלוֹם יוֹאָב וְלִשְׁלוֹם הָעָם וְלִשְׁלוֹם הַמִּלְחָמָה. וַיֹּאמֶר דָּוִד לְאוּרִיָּה: 'רֵד לְבֵיתְךָ וּרְחַץ רַגְלֶיךָ'. וַיֵּצֵא אוּרִיָּה מִבֵּית הַמֶּלֶךְ, וַתֵּצֵא אַחֲרָיו מַשְׂאַת הַמֶּלֶךְ."

פשוט וקל.

אבל אוריה, כמו הביולוגיה קודם לכן, מסרב ליישר קו עם התוכניות של דוד. במקום להתמסר להורמונים, הוא מעדיף להימנע מללכת הביתה ובמקום זאת הוא ישן יחד עם עבדיו של דוד. אולי הוא באמת חייל מסור; ואולי חוש הגיבור שלו גרם לו לחשוד במשהו. אולי דוד נראה היה להוט מדי. אולי המבטים שהופנו אליו בארמון, שם כולם הרי ידעו, נראו לו חשודים מדי.

"וַיִּשְׁכַּב אוּרִיָּה פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ, אֵת כָּל עַבְדֵי אֲדֹנָיו, וְלֹא יָרַד אֶל בֵּיתוֹ. וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר: 'לֹא יָרַד אוּרִיָּה אֶל בֵּיתוֹ'; וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אוּרִיָּה: 'הֲלוֹא מִדֶּרֶךְ אַתָּה בָא, מַדּוּעַ לֹא יָרַדְתָּ אֶל בֵּיתֶךָ?'. וַיֹּאמֶר אוּרִיָּה אֶל דָּוִד: 'הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת, וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים, וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי?! חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ, אִם אֶעֱשֶׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה!'. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אוּרִיָּה: 'שֵׁב בָּזֶה גַּם הַיּוֹם, וּמָחָר אֲשַׁלְּחֶךָּ'; וַיֵּשֶׁב אוּרִיָּה בִירוּשָׁלִַם בַּיּוֹם הַהוּא וּמִמָּחֳרָת."

כדאי לשים לב לדרך שבה אוריה מנסח את התשובה הזו שלו. מהסגנון האגרסיבי שלה אנחנו כבר כמעט בטוחים שהוא יודע ומבין את מה שלא סופר לו. אבל תראו עד כמה המספר יודע בדיוק מה הוא עושה, כי אנחנו עדיין נישאר עם סימני השאלה: ידע? הבין?

אולי קצת אלכוהול יעזור?

"וַיִּקְרָא לוֹ דָוִד, וַיֹּאכַל לְפָנָיו וַיֵּשְׁתְּ וַיְשַׁכְּרֵהוּ; וַיֵּצֵא בָעֶרֶב לִשְׁכַּב בְּמִשְׁכָּבוֹ עִם עַבְדֵי אֲדֹנָיו, וְאֶל בֵּיתוֹ לֹא יָרָד."

כמו בסרט שבו אנחנו רואים את הגיבור הולך ומתדרדר, אנחנו כבר רוצים לצעוק לדוד שיעצור שם, לפני שיהיה מאוחר. אבל המהלך הבא שלו כבר בלתי נמנע – אחרי הכל, יש כאן דברים חשובים על הפרק, לא? אם בשמו של המלך יוטל רבב, כל היציבות השלטונית בסכנה, לא? מי יודע למה זה עלול לגרום, נכון? אז אין ברירה, צריך להפעיל את המערכת. לא נעים, אבל הכרחי. נכון?

"וַיְהִי בַבֹּקֶר, וַיִּכְתֹּב דָּוִד סֵפֶר אֶל יוֹאָב וַיִּשְׁלַח בְּיַד אוּרִיָּה. וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר לֵאמֹר: 'הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה, וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת.'"

התמונה הזו של הגיבור התמים, האיש החזק, שנושא את צו הרצח שלו עימו, מצמררת אותי בכל פעם מחדש.

מה יעשה יואב? האם הוא הפנים לחלוטין את תפקידו כחלק מהמערכת? ואולי הוא יודע שאם יסרב יהיה הוא עצמו בסכנה? (והאם זה יעזור לו, כשאנחנו יודעים כבר שבסוף ימיו של דוד הוא יעביר לידי שלמה את פקודת החיסול שלו?).

"וַיְהִי בִּשְׁמוֹר יוֹאָב אֶל הָעִיר, וַיִּתֵּן אֶת אוּרִיָּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יָדַע כִּי אַנְשֵׁי חַיִל שָׁם. וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי הָעִיר וַיִּלָּחֲמוּ אֶת יוֹאָב, וַיִּפֹּל מִן הָעָם מֵעַבְדֵי דָוִד, וַיָּמָת גַּם אוּרִיָּה הַחִתִּי. וַיִּשְׁלַח יוֹאָב, וַיַּגֵּד לְדָוִד אֶת כָּל דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה."

ואז הוא מוסיף תדרוך מיוחד להרגעת הג'ינג'י, שעלול להקשות עם טענות על חוסר הפקת לקחים במהלך הצבאי הכושל הזה:

"וַיְצַו אֶת הַמַּלְאָךְ לֵאמֹר: 'כְּכַלּוֹתְךָ אֵת כָּל דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה לְדַבֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ, וְהָיָה: אִם תַּעֲלֶה חֲמַת הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לְךָ: 'מַדּוּעַ נִגַּשְׁתֶּם אֶל הָעִיר לְהִלָּחֵם? הֲלוֹא יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יֹרוּ מֵעַל הַחוֹמָה? מִי הִכָּה אֶת אֲבִימֶלֶךְ בֶּן יְרֻבֶּשֶׁת – הֲלוֹא אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמָת בְּתֵבֵץ, לָמָּה נִגַּשְׁתֶּם אֶל הַחוֹמָה?', וְאָמַרְתָּ :'גַּם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת'.
וַיֵּלֶךְ הַמַּלְאָךְ, וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לְדָוִד אֵת כָּל אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יוֹאָב. וַיֹּאמֶר הַמַּלְאָךְ אֶל דָּוִד: 'כִּי גָבְרוּ עָלֵינוּ הָאֲנָשִׁים, וַיֵּצְאוּ אֵלֵינוּ הַשָּׂדֶה, וַנִּהְיֶה עֲלֵיהֶם, עַד פֶּתַח הַשָּׁעַר. וַיֹּראוּ הַמּוֹרִאים [כלומר המורים, הקשתים] אֶל עֲבָדֶיךָ מֵעַל הַחוֹמָה, וַיָּמוּתוּ מֵעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ – וְגַם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת."

השליח לא לוקח סיכונים מיותרים, ומרגיע את דוד עוד לפני שהוא מתעצבן.

מה יעשה דוד עכשיו?

"וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַמַּלְאָךְ: 'כֹּה תֹאמַר אֶל יוֹאָב: 'אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, כִּי כָזֹה וְכָזֶה תֹּאכַל הֶחָרֶב; הַחֲזֵק מִלְחַמְתְּךָ אֶל הָעִיר וְהָרְסָהּ', וְחַזְּקֵהוּ.'".

אחחחח. אילו מילים: כי כזה וכזה תאכל החרב. ככה זה, כשמכינים חביתות שוברים ביצים. אין מה לעשות. אם הביולוגיה, אוריה והאלכוהול כולם משתפים פעולה כדי לסכל את תוכניותיו של דוד, כנראה שכמה אנשים ישלמו בחייהם. למי מאיתנו זה לא קרה?

"וַתִּשְׁמַע אֵשֶׁת אוּרִיָּה כִּי מֵת אוּרִיָּה אִישָׁהּ, וַתִּסְפֹּד עַל בַּעְלָהּ. וַיַּעֲבֹר הָאֵבֶל, וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיַּאַסְפָהּ אֶל בֵּיתוֹ, וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה, וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן; וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה'." 

שמתם לב, אני מניח, שהדגשתי בכל מקום את המילה "הלוא". אפשר בקלות לראות שהמשמעות הגלומה בה היא: "תגיד לי, מה אתה $9!4?", ואפשר לראות איך שהמשמעות הזו גלומה בתשובה של עבדי דוד אליו על ההתחלה, זו שאם הוא היה מקשיב לה הכל היה נחסך: "הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם, אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי".

כאמור, אלוהים לא אוהב בכלל את ההתנהגות של דוד כאן. זה נאמר בבירור בסוף הפרק שלנו, וביתר פירוט בפרק שלאחר מכן, לאחר משל כבשת הרש של נתן הנביא:
"'מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה', לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַי? אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב, וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה, וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן. וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם, עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי, וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה'. כֹּה אָמַר ה': 'הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ, וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ, וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת. כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ.'
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן: 'חָטָאתִי לַה''.
וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד: 'גַּם ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ, לֹא תָמוּת. אֶפֶס, כִּי נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת אֹיְבֵי ה' [זה תיקון סופרים – המילה "איבי" הוספה כדי שהכוונה המקורית לא תהיה כתובה כמות שהיא] בַּדָּבָר הַזֶּה – גַּם  הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת.'"

הדבר היחיד שאפשר להגיד על הקללה הזו היא שבפועל היא התגשמה בצורה אפילו יותר נוראית, כי מי ששכב עם נשותיו של דוד לאור השמש לא היה רעו, אלא בנו אבשלום, כפי שפירטתי בפוסט קודם.

כולנו יודעים שחז"ל מגיעים כאן לפסגות יצירתיות בנסיונות נואשים למדי להוציא את דוד צדיק. החל מהטענה שהיא לא ממש היתה נשואה כי כל החיילים בצבא דוד נתנו לנשותיהם גט על תנאי לפני היציאה לקרב (אבל אוריה הרי היה חי ובועט אז), דרך האשמת אוריה בכך שהוא היה חייב מיתה על סעיף סירוב פקודה ישירה של המלך (אל תהיו קטנוניים ותשאלו מה עם האחרים שנאלצו למות יחד איתו בקרב האבוד), ועד הטענה שבת שבע בכלל היתה מיועדת ע"י הקב"ה לדוד אבל אוריה (שבכלל היה נושא הכלים של גלית, לא פחות) תבע אותה מדוד כשכר על כך שחילץ את הקסדה מראשו הערוף של גלית. ברור שאנחנו לא מתחברים למאמצים האלה כל כך, אבל חשוב לנסות ולהבין למה הם עשו את זה.

הם עשו את זה בגלל שתי סיבות.

ראשית, כי דוד הוא דמות מופת עבורם. כשאתם חושבים על שחקן כדורסל, אתם לא חושבים על איציק כהן. אתם חושבים על מייקל ג'ורדן. כשאתם חושבים על מלך ישראל, אתם חושבים על דוד. האיש שמזרעו יגיע המשיח, האיש שכתב את ספר התהלים, האיש שנחל את הנצחונות הצבאיים העצומים מחד ומאידך ניהל מערכת יחסים אישית ואינטימית עם האל. וכשחז"ל פועלים בתקופה שבה עם ישראל נשלט ע"י גויים, והתקווה העמומה לגאולה נשענת על דמותו של דוד, וההיסטוריה של עם ישראל העצמאי כרוכה כולה בדמותו מכיוון שרק יוצאי חלציו הם מלכים לגיטימיים, חשוב להם מאוד להוציא אותו צדיק.

וזה מתחבר גם לתפיסה של ירידת הדורות, התפיסה המנוסחת להפליא במשפט (שהוא גם משעשע) ממסכת שבת קי"ב א:
"אם ראשונים בני מלאכים - אנחנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים. ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר [שהיו, מסתבר, חמורים מוכשרים במיוחד], אלא כשאר חמורים."

כשפועלים וחושבים בתוך המסגרת המחשבתית הזו, קשה שבעתיים לחשוב רעות על דמויות במקרא. אפילו דמות שלילית כמו מנשה, המלך שהפליג לעבוד עבודה זרה, מקבלת מידי חז"ל טיפול רך ואוהב: במסכת סנהדרין ק"ב ב' מתואר כיצד מנשה נגלה בחלום לרב אשי (שהוא הרוח החיה מאחורי יצירת התלמוד הבבלי), לאחר שהאחרון דיבר עליו בזלזול. לשאלתו של רב אשי כיצד עבד עבודה זרה, השיב מנשה כי בתקופתו, העבודה הזרה היתה בעלת כח מפתה כל כך, עד שלו רב אשי היה חי בתקופתו של מנשה, גם הוא היה מרים את שולי גלימתו ורץ אחריו.

אז הבנו למה חז"ל עשו את זה, ואנחנו מבינים, אגב, למה גם חלקים מסוימים במקרא עושים את זה (הקורא המעוניין מוזמן לקרוא את ספר דברי הימים, הבטאון הרשמי של בית דוד, ושם ימצא את ההיסטוריה האלטרנטיבית של דוד וממשיכיו, הנפלאה, התמימה, חסרת השערוריות והמלווה בכינורות). אבל נתעלם מדברי הימים ונשאל את השאלה ההפוכה:

למה המקרא עושה את זה? למה הוא לא מכוון להישגים של טקסטים מכובדים כמו "ישראל היום"/"הארץ", טקסטים שבהם ביבי/זהבה גלאון לעולם אינם טועים ודבריהם דברי אלוהים חיים? למה הוא בוחר ללכת בדרך המרתקת של ספרות גדולה, במקום פשוט לכבס ולהציג לכולם כמה שהכל סבבה?

אני חושב שהתשובה העיקרית נמצאת כאן, ממש בקטע האחרון שלנו. לא סתם אי אפשר להימנע מלהתאהב בדוד, הדמות המורכבת ביותר בתנ"ך. כי בסוף הסיוט הזה, בסוף הנפילה החופשית במורד הסולם המוסרי, כשמבוגר אחראי מציב בפניו מראה והוא רואה את עצמו באמת, הוא הרי יכול היה לפעול אחרת. הוא היה יכול לומר שמבחינה חוקית-משפטית-טכנית אין בעיה, והוא יכול היה להאשים את בת שבע והג'קוזי, והוא יכול היה להגיד שצריך היה כבר מזמן לארגן משקאות חריפים יותר חזקים בארמון.

אבל במקום זה הוא אומר שתי מילים בלבד, והראשונה היא "חטאתי". אין תירוצים ואין התחמקויות. יש הכרה באשמה. ויש תשובה (אם כי יוצאת דופן – הקורא המעוניין יפנה להמשך הפרק). ויש אדם שעומד מול עצמו, רואה את האמת המכוערת אודותיו, מכיר בה, ופועל לתקן אותה. הוא לא מושלם, רחוק מכך, אבל הוא יודע (בשלב מסוים, מאוחר מדי, אבל הוא יודע) שעליו לתקן אותה.

וכאן בדיוק נעוץ ההבדל בין שמואל ב' לבין דברי הימים ובטאוני ימינו. ההבדל הוא במשמעות של המושג "דמות מופת". כי במקום דמויות המופת המושלמות שאנו מולעטים בהם באלפי השנה האחרונות, דמויות המופת של המקרא הן פשוט בני אדם. ובני אדם הם מורכבים, והם לעתים נפלאים ולעתים נוראיים, וגדולתם ומופתיותם אינה נמדדת בהיותם תמיד צודקים, אלא בדברים שהם עושים כדי לתקן במקצת את הפגמים שלהם.

לא תתאהבו בתנ"ך?