יום שבת, 2 בינואר 2016

על אחת הפצצות שהטמין הרמב"ם ב"מורה נבוכים", ואיך בסוף כל ויכוח עם פילוסופים מוסלמים יושב אריסטו עם נרגילה

פרק ע"ד בחלק הראשון של "מורה נבוכים" הוא אחד הפרקים המורכבים ביותר בספר. הוא מוקדש לסיכום טענותיהם של חכמי הכלאם - הפילוסופים המוסלמים של ימי הביניים - המנסים להוכיח את הטענה שהעולם נברא, בניגוד לעמדת הפילוסופיה המערבית הקלאסית מאז אריסטו לפיה העולם תמיד היה קיים. בפרק הקודם, סיכם הרמב"ם כדרכו באופן מפורט ובהיר את הנחות היסוד של הכלאם, סיכום שמהווה עד היום אבן יסוד במחקר הכלאם.

בפוסט הנוכחי, אני רוצה להראות איך בתוך הדיון העמוק, טומן הרמב"ם כבדרך אגב את אחת הפצצות המרכזיות בספר, פצצה שנוגעת ישירות בעצבים החשופים של אחת הסוגיות הטעונות ביותר פילוסופית ורגשית אצל כולנו – הישארות הנפש. חשוב לחזור על הרוח העולה מדברי הפתיחה של הרמב"ם לספר, לפיה המחבר האידיאלי של חיבור כזה ישאף להטמין בספרו את המסרים הרדיקליים שלו בצורה כזו שרק בעיון מדוקדק ניתן יהיה לראות אותם. הפצצה הזו אכן נזרקת כמעט כבדרך אגב בעיצומו של דיון בעל היקף ורוחב יריעה נכבדים, ולמרות שאפשט את הדברים כמנהג הבלוג, זה עדיין יהיה מורכב יחסית – אז זה הזמן לעשות קפה ולחזור.


בזה אחר זה, הרמב"ם מציג את הטיעונים שהביאו חכמי הכלאם בכדי לבסס את טענתם שהעולם נברא, כחלק מהמהלך השלם שנועד לאפשר להם להוכיח את קיום האל. שהרי אם העולם נברא משתמע שיש מי שטרח בערב שבת, ומכאן שאלוהים קיים והכל בסדר. הרמב"ם, שסבור (כמו קאנט כמה מאות שנים אחריו) שהשאלה האם העולם נברא או לא אינה ניתנת להכרעה, סבור שהמתודה של הכלאם שגויה מיסודה, ובונה את טיעוניו שלו אודות קיום האל בכיוונים אחרים.

הטיעון השביעי של הכלאם שאותו מביא הרמב"ם נוסח בידי אלע'זאלי, פילוסוף סוּפי שקדם לו בשני דורות. לו היה העולם קיים מאז ומתמיד, אומר אלע'זאלי, הרי שחיו בו בסיכום הכללי אינסוף אנשים. הבעיה מתחילה כשאנחנו חושבים על מספר הנפשות שלהם. כי מכיוון שהנפשות נשארות, אומר אלע'זאלי, הרי שאינסוף האנשים שהיו בעולם (קצת בכל פעם) הם עכשיו לאינסוף נשמות שנמצאות עכשיו בבת אחת איפשהו, והרי אינסוף הוא דבר שלא יכול להימצא בפועל.

בואו נעצור לרגע ונחשוב על המשפט האחרון, שמגיע מהגותו של אריסטו. הוא מסביר כיצד האינסוף הוא מושג שמתאר פוטנציאל אך לעולם לא יוכל להיות ממשי: כמו שכולנו יודעים כבר בגן, לכל מספר תמיד אפשר להוסיף מספר אחר. גם המספר הקרוי אינסוף אינו יוצא מכלל זה, ומכיוון שאינסוף נטו יהיה קטן יותר מאינסוף פלוס שתיים, הרי שאנחנו נתקלים בקשיים לוגיים שהדרך הפשוטה ביותר לפתור אותם תהיה לקבוע שאינסוף הוא מושג שלא יכול באמת להימצא בפועל; לעולם לא נמצא פתאום ברחוב איזה מאגר אינסופי של משהואים. יש ביקום מספרים גדולים, למשל כמות האטומים ביקום שמוערכת במשהו כמו 10 בחזקת 80 – אבל אין ביקום שום דבר אינסופי.

ובחזרה לאלע'זאלי, שבעצם סיים כאן את כל הטיעון שלו: מכיוון שלא יתכן מצב של אינסוף דברים שנמצאים בפועל, לא יכולות להיות אינסוף נפשות שנשארו אחרי מות בעליהן, ומכאן שלא היו אינסוף אנשים בעולם, ומכאן שהעולם נברא בנקודה מסוימת ולא היה קיים מאז ומתמיד, מ.ש.ל.

האינטואיציה הבריאה שלנו למקרא הדברים עולה בקנה אחד עם דבריו של הרמב"ם כאן, שמביא את אחת האימרות החז"ליות החביבות על אבי: "ערבך ערבא צריך!", כלומר: חבוב, הדבר שאתה מבסס עליו את הטיעון שלך רחוק מלהיות איתן ויציב: הוא חלש עוד יותר מהטיעון שאותו הוא בא לבסס:

            "זאת היא דרך מוזרה, שהרי ביאר את הדבר הנעלם על ידי דבר יותר נעלם ממנו. על זאת ייאמר באמת המשל השגור בפי דוברי ארמית: 'ערבך ערבא צריך'. כביכול, כבר הוכחה לו לאותו אדם [אלע'זאלי] בהוכחה מופתית הישארות הנפשות והוא ידע באיזו צורה הן נשארות ומה הוא הדבר הנשאר, שהוא מביא ראיה מכאן!"

הרמב"ם מסביר בעדינות לאלע'זאלי שכל הטיעון שלו יירד לטמיון מול יריב שאינו מקבל את הישארות הנפשות כעובדה מוגמרת ומוכחת. יש אנשים שיטענו שאין זה ודאי שמשהו מהנפש שלנו נשאר אחרי המוות, וגם אם כן – האם היא נשארת קומפלט או שרק חלקים ממנה נשארים.

ואז הרמב"ם מציג הסתייגות שהועלתה ע"י מי שהוא מכנה "כמה מאחרוני הפילוסופים": מכיוון שהנשמות שנשארות לאחר מות הגוף אינן חומריות, בעצם אין מניעה שיהיה מהן כמה שרוצים או כמה שצריך, כי הטיעונים הרגילים נגד הימצאות אינסוף מופעים של X אינם רלבנטיים כשמדובר בדברים שאינם גשמיים. נגד מי מכוון הטיעון הזה? כמובן, נגד הטיעון של אלע'זאלי שנועד מצידו לבסס את הטענה שהעולם קדום. והטיעון הזה מובא גם, או אולי בעיקר, כקרש קפיצה לקראת הפצצה שיציג לנו הרמב"ם בעוד דקה. וזה באמת קורה נורא מהר. בואו נראה את כל הפסקה:
           
            "יודע אתה שדברים נבדלים אלה, כוונתי אשר אין להם גופים, ולא כוח בגוף, אלא שהם שׂכלים, אין להעלות על הדעת לגביהם ריבוי כלל בשום אופן שהוא, אלא אם כן חלקם יהיה סיבה למציאות חלקם, שאז היתה חלה הבחנה בהיות זה עילה וזה - עלול. אך הדבר שנשאר מראובן אינו עילה ולא עלול לדבר שנשאר משמעון. לכן הכל יהיה אחד במספר, כפי שהבהיר אבו בכר אבן אלצאיג, הוא ואחרים שנחלצו לדון בשאלות מעורפלות אלה.
ובסיכום, לא מן הדברים הנסתרים האלה אשר הדעת אינה מסוגלת לציירן לוקחים הנחות אשר בהן מבהירים דברים אחרים".

בואו נפרק את זה לאט.
את הסוף כבר הבנו קודם: אי אפשר לבסס טענות על בריאת העולם מטענות על הישארות הנפש, שהיא נושא מעורפל וחסר ודאות באופן קיצוני.
ועכשיו להתחלה: הרמב"ם מסביר שדברים מופשטים לא יכולים להיות מרובים. הוא נשען כאן על אחד העקרונות היסודיים בפילוסופיה היוונית הקלאסית המפרידה בין חומר לבין צורה, או אידיאה. נציג זאת כך: יש הרבה שולחנות בעולם. אבל המושג של השולחן, הרעיון של "משטח מוגבה שעליו למשל איתן יכול להניח לפטופ ולכתוב פוסט", הוא אחד. האידיאה, הצורה (לא זו הגיאומטרית) של השולחן היא יחידה. אין שני מושגים של שולחן; יש אולי חלוקות משנה שמפרידות בין שולחן קפה, נניח, לשולחן פינג פונג – אבל מושג השולחן הוא יחיד. הדבר שמאפשר את ריבוי הדברים הוא החומר. ברגע שהאידיאה, המושג, של השולחן פוגשים את העץ והנגר, או את הפלסטיק ואת המפעיל של המכונה, אפשר לייצר הרבה שולחנות בפועל – אבל כל עוד אנחנו לא מגשימים את הדברים בחומר, הרי שהם אינם יכולים להיות מרובים.

ומכאן שאין מה לדבר על ריבוי של נפשות אחרי המוות, כי נפשות אחרי המוות אינן קשורות בחומר. עוד רגע נתעכב להרהר במשמעות של הקביעה הזאת, כי בינתיים הרמב"ם נותן לנו עוד משהו לחשוב עליו: כשמדברים על דברים לא חומריים, הדרך היחידה שתאפשר ריבוי היא יחס סיבתי ביניהם: אם א' הוא סיבה לב', היחס הזה ביניהם הוא שמאפשר את ההפרדה ביניהם ומונע את התמזגותם לכדי דבר אחד ויחיד. למשל, במודל הקוסמולוגי של הגלגלים, שהרחבתי עליו בפוסט קודם כאן, כל גלגל (שמכיל כוכב או כמה כוכבים) הוא למעשה יצור חי שמופעל ע"י הנפש שלו, המכונה "שכל נבדל". סיבתו של כל שכל נבדל היא השכל הנבדל של הגלגל החיצוני לו, וסיבתו של השכל הנבדל של הגלגל האחרון והגדול ביותר היא כמובן אלוהים.

יוצא שלפי דבריו של הרמב"ם כאן, רק נפשות התלויות זו בזו אכן מתקיימות בנפרד – גם כשהן כבר משוחררות מהקישור שלהן בחומר. ואלו שלא? 

עכשיו הגיע הזמן לזום-אין על המשפט שכבר ראינו בפסקה קודם:

"אך הדבר שנשאר מראובן אינו עילה ולא עלול לדבר שנשאר משמעון. לכן הכל יהיה אחד במספר".

הדבר שנשאר מראובן הוא הנפש שלו, והיא אינה סיבתה של הנפש של שמעון ולהיפך. שתיהן כבר אינן קשורות בחומר. זוכרים את השולחנות מקודם? מרגע ששולחן הקפה ושולחן הפינג פונג, אחרי 120 שנה, מתים ועולים חזרה השמימה, אומר לנו הרמב"ם, כבר אין מה שיפריד ביניהם. המהות שהחזיקה את הנפשות של ראובן ומשעון כישויות נפרדות – הגוף – כבר לא קיימת, ועל כן הם מתמזגים יחד עם כל השאר.

בתור מה? איך? למה? הרמב"ם כן מציין בכמה מקומות בספר כי המהות המייחדת את האדם היא כושרו המחשבתי, והוא זה שמהווה את צלם אלוהים בו. האם הכושר המחשבתי הזה הוא שנשאר? האם הרמב"ם מקבל את דעתו של הפילוסוף המוסלמי אלפאראבי (אותו הוא מאוד העריך כידוע לנו מאיגרותיו לר' יהודה שהוא הנמען ה"רשמי" של "מורה נבוכים"), שסבר שרק נפשות שהגיעו להישגים אינטלקטואליים מסוימים זוכות להישארות הנפש, שאותה הן מבצעות בגוש אחד חסר ייחוד?
הרמב"ם כבר לא מפרט יותר כאן, ואפשר אולי להסיק על עמדותיו מרמזים אחרים במקומות אחרים.

אני רוצה לעצור רגע לסיכום ביניים:
במשפט יש 16 מילים, שמגיעות בתוך דיון נרחב ומורכב על הטיעון השביעי שאותו מביא הרמב"ם ואיתו הוא מתמודד. קל מאוד לפספס אותו. הוא מגיע כחלק מדיון רחב היקף, שמתחיל מאריסטו וממשיך בחכמי הכלאם שגם הם בני דורות שונים. 

המילים הספורות האלו מביעות עמדה שדומה למדי לתפיסה הבודהיסטית למשל, ששואפת לשחרר את האדם מהאינדיבידואלית שלו ולאפשר לו להתמזג עם הזרם הכללי של העולם, להתמזג עם האחד. לאדם המערבי והיהודי המצוי, שבונה על מפגש מרגש ונצחי עם אהוביו משכבר הימים, הבשורות כאן הן קשות: אם מה שנשאר מראובן ומשמעון זה אותו דבר (ונקרא לזה מושג האדם, צלם האלוהים שבאדם, או מה שלא יהיה), זה אומר בין היתר שכל מה שהבדיל את ראובן משמעון נפל בדרך. מבחינת הבודהיזם זה אחלה. מבחינת האדם שחושש להיתקע באותה דירה בגן עדן עם שונאו הגדול ביותר זה גם אחלה. מבחינת פילוסופים רבים במרוצת הדורות, שמאוד מחבבים את הרעיון להתמזג באינסוף המוחלט, המנוגד לבלגן הנצחי של עולמנו עם כל האסונות והרדיפות והצרות, זה גם אחלה.

אבל לאדם הפשוט, שמייחל לפגוש שוב ולתמיד את אהוביו, שמתקשה לחשוב על העצמי שלו כמשהו זמני, שלא רואה את היתרון בלהפוך למשהו מוחלט ונצחי כמו, נניח, המספר 2, זה לא אחלה בכלל.

ואולי זו הסיבה שהדברים נאמרים בכזה קיצור, ודווקא בתוך הדיון הסבוך הזה.

מה דעתכם?

וזה לא קשור בכלל, אבל בסוף פוסט עם כותרת כזו חייב לשבת איזה מאיר אריאל: