יום רביעי, 28 באוקטובר 2015

איך פסוק וחצי משנה עולמות: על אליהו הנביא

יש לא מעט אישים שהדמות המקראית שלהם שונה מאוד מהדמות שעוצבה לאחר מכן, במדרשים ובמסורת. אפשר לחשוב למשל על עשו, השטן הגדול של חז"ל שקריאה זהירה של המקרא דווקא מראה שהוא מוצג באור טרגי ואנושי למדי. הניגוד הזה מגיע לשיא מסקרן במיוחד אצל אליהו הנביא, הזקן החביב שמלווה אותנו בליל הסדר ובברית המילה, מחליף מלים עם חכמים נבחרים ומתגלה לצדיקים.

קשה לשכוח את דמותו המקראית של אליהו. האיש, כמו ישראלים טובים רבים מאז ועד ימינו, לא ראה חשיבות מרובה בטאקט. הוא עולה על הבמה המקראית בתנופה, בלי שום הקדמה ואקספוזיציה, ופשוט מודיע למלך ישראל, אחאב, שמעכשיו עד הודעה חדשה (מצדו כמובן), לא יהיה טל ולא מטר. כשהאלמנה מצרפת שתחת קורתה הוא מוצא מסתור מביאה אליו את בנה הגוסס, הוא פונה לאלוהים בספק תחינה, ספק האשמה: "ה' אֱלֹהָי, הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ, לְהָמִית אֶת בְּנָהּ?".

כשהוא מקנטר את נביאי הבעל, במעמד על הר הכרמל שבו מתבצע עימות הבחירות הכי חד צדדי בהיסטוריה, קצת לפני שהוא פוקד על העם המשולהב לסגור איתם את החשבון, הוא דואג לסובב את הסכין: "וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם, וַיַּעֲשׂוּ, וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר: 'הַבַּעַל עֲנֵנוּ!', וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה, וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם, וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר: 'קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל, כִּי אֱלֹהִים הוּא, כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ, וְכִי דֶרֶךְ לוֹ, אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ".

כשהאל בכבודו ובעצמו שואל אותו, אחרי הליכה של ארבעים ימים במדבר עד להר חורב, "מה לך פה אליהו?", הוא לא מהסס לומר בדיוק את מה שהוא חושב על העם שלו. בתגובה מארגן לו אלוהים תצוגת תכלית, שמדגימה שכוחו של האל אינו נמדד רק בכוחו ההרסני ובעוצמתו הבלתי נדלית, ולא ברעשי תופת, אלא דווקא בקול דממה דקה. ואז אלוהים שואל שוב, בעדינות: "מה לך פה אליהו?". ואליהו הנביא, כמו אליהו הנביא, חוזר שוב על אותן מלים בדיוק: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ".

וכאשר אחזיה, מלך ישראל אחרי אחאב, שולח אליו גדוד של חמישים איש כדי לקרוא לו אחרי שהוא שומע על נבואת הזעם שלו אודותיו, אליהו שורף אותם, וגם את החמישים הבאים אחריהם, כשהסיבה היחידה שאפשר להבין מהטקסט היא הסגנון הצבאי של דבריהם.

בקיצור, לאיש יש את הסגנון שלו. והוא לא מישהו שהייתם רוצים להתעסק איתו.

והכל נכון – אבל רק למקרא. או נכון יותר, רק לספר מלכים.


כי הכל משתנה בעקבות שני פסוקים בספר מלאכי (ברשותכם אני עוצר באמצע הפסוק השני מביניהם):
"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא, לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם".

הפסוק השני הזה מקסים לגמרי. התפקיד שמיועד למבשר הגאולה הוא קודם כל לבצע תיקון מסוים בלבבות, תיקון בין האנשים הכי קרובים. תיקון שאיכשהו הכרחי למהלך התקין של התכנית הגדולה. היינו מצפים שהתהליך ההכרחי יהיה הקמה של בית מקדש, אולי איזה מלחמה קטנה עם איראן – אבל לא. מתחילים בקטן. קטן לכאורה.

והתפקיד הזה, הרגשי, העדין, מוטל דווקא על אליהו, ההוא בלי הטאקט. וזה מאוד יפה בעיניי. במידה מסוימת, אולי, התיקון שהוא עובר במשך השנים הרבות שחלפו אחרי שנכשל במבחן בהר חורב, הוא חלק מהתיקון שהוא מיועד ליטול בו חלק.

ושני הפסוקים האלה מבשרים את תחילת השינוי העמוק והטוטאלי שעוברת הדמות של אליהו במסורת היהודית. מהאדם הקשה, הסוליסט, התובעני, מתקבל משהו אחר לגמרי.

חלק מהותי, כמובן, מהמטמורפוזה של דמותו מגיע מהדרך שבה סיים את חייו כאן, כפי שהרחבתי בפוסט הזה על עשרת הצדיקים שנכנסו בחייהם לגן עדן. הוא מתואר במדרשים כמי שבבוא היום יפתור את כל הסוגיות הסבוכות שהחכמים לא הצליחו להכריע בהן, שהדיון בהן מסתכם במילה "תיקו", שחוץ מ"הפועל ומכבי עוד פעם שרפו לי שעתיים מהחיים עם אפס אפס" משמעותה גם "תשבי יתרץ קושיות ושאלות".

למה הוא מלווה אותנו בחגיגות ברית המילה? כפיצוי על דבריו במעמד הר חורב "כי עזבו בריתך בני ישראל", אז ענה לו אלוהים: "חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך".  

ולמה מוקדשים לו פיוטים לא מעטים במוצאי שבת? או! נכון שהוא בא קצת לפני המשיח? אז ברור שזה יום אחד לפני, ובוודאי שברור שהוא לא יגיע ביום שישי כדי שלא להטריח את הציבור שעסוק בהכנות לשבת. וברור עוד יותר שהוא לא יגיע בשבת עצמה. ומכיוון שאנחנו אופטימיים, הרי ברור שברגע שיוצאת השבת הוא יגיע, בהקדם האפשרי, וטיפונת אחריו הגאולה!

ואולי התפקיד הכי מעניין הוא "גילוי אליהו". התפיסה היא שצדיקים גמורים יכולים להגיע למדרגה שבה אליהו בכבודו ובעצמו יושב איתם ללמוד תורה, ומגלה להם את הסודות הכמוסים ביותר היישר מהישיבה של מעלה. ומעניין לראות איך התפקיד הזה מקביל במידה מסוימת לתפקיד שמיוחס לחנוך בן ירד בספר חנוך ובספר היובלים, כפי שהרחבתי כאן: אחרי שעלה השמימה, חנוך ירד בחזרה והעביר לבני האדם (הנבחרים כמובן) את הידע אודות מדידות הזמן וסודות היקום. וגם אצל אליהו, מעמדו כאדם שעלה בחייו לשמים מאפשר לו להיות שגריר שמספק לראויים לכך את הידע החשוב באמת.

ומבחינתי, לסיכום, כיף לראות איך פסוק וחצי מאפשרים את השינוי המקיף כל כך בדמותו של אליהו. משפט אחד, כמה מילים, ולפעמים זה מספיק כדי לגרום לנו לראות מישהו באור אחר לגמרי.


ואי אפשר לסיים בלי זה; הבימוי הארכאי, השפם – אי אפשר לא לרצות לחבק אותו! את יהורם, כמובן: