יום שישי, 12 ביוני 2015

הסיפור החשוב בצד פרשת המרגלים - על פרספקטיבה, על ציונות, ועל הקשר עם העבר

מרכז הכובד של פרשת השבוע, פרשת "שלח", הוא סיפור המרגלים ששולח משה לתור את ארץ היעד, ארץ כנען. בתוך הקבוצה, כצפוי מכל ליהוק שכולל יותר מיהודי אחד, עולים חילוקי דעות. עשרה מתוך שנים עשר המרגלים - שכל אחד מהם הוא נציג מכובד של אחד השבטים - מפרשים את החומר המודיעיני באופן ברור ופשטני:

"לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם, כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ".

העם בוחר להקשיב לרוב ולהתייאש, ולרוע מזלו אנחנו נמצאים בספר במדבר, שבו אלוהים מתואר כמי ששוב ושוב מבקש מסביבתו: "תחזיקו אותי או ש!". גם הפעם, משה מצליח לפייס חלקית את האל, בעיקר כשהוא מצייר בפניו את המחזה המדאיג שעלול להתרחש אם הגויים יסיקו שהוא שחט את כולם כדי לכסות על חוסר יכולתו להביא אותם לארץ המובטחת. אבל הפיוס הוא רק חלקי, כי כאן אלוהים מנסח את העונש המפורסם של ארבעים שנות הנדודים שבסופן כל בני הדור ימותו, פרט לשני המרגלים שעמדו בפרץ, יהושע בן נון וכלב בן יפונה.

העם כמובן לוקח את הבשורה קשה, אבל הייתי רוצה להתמקד הפעם בדברים המתרחשים ביום שאחרי:

"וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר, וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר: 'הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה', כִּי חָטָאנוּ'.  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: 'לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה', וְהִוא לֹא תִצְלָח? אַל תַּעֲלוּ, כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם, וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם, וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב. כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה', וְלֹא יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם'.
וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר, וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא, וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה'. 

במילים אחרות, המעפילים בהר – שהטקסט אינו מגלה לנו את מספרם, פשוט מנסים לתקן את הטעות: אם טעינו כשנהגנו כשפנפנים וחשבנו שאין לנו צ'אנס לכבוש את הארץ, הרי שנהיה צודקים כשננהג כאריות! אלא שלא מספיק לקחת יוזמה, אומר לנו הספר, לא מספיק רק לשאוף לתיקון: הכל צריך להיות בכפוף לרצון האלוהי ולתזמון האלוהי.

כסיכום ביניים ניתן, דומני, לומר שהקטע עד כה נחמד אבל לא מסעיר. אלא שתהילתו נודעה לו אלפי שנים לאחר שנכתב.


לפני המאה ה-19, רק בודדים או חבורות מצומצמות עלו ארצה. הרמב"ם עלה, וירד למצרים אחרי זמן קצר. ר' יהודה הלוי הגשים את משאת חייו לקראת מותו. אבל כשהחל לתפוס תאוצה השיח הנאיבי, הדמיוני, המופרך וחסר הסיכוי שדיבר על השבת חלקים נרחבים מהעם לארץ ישראל, הקטע שלנו קודם למרכז הבמה. סופכם, אמרו מתנגדי הציונות, שתהיו בדיוק כמו המעפילים להר. שלא תבינו לא נכון, אין מי שרוצה יותר מאיתנו לנטוש פה את הכל – האל הוא היודע שזה לא בדיוק לאס וגאס פה – אבל הדרך הנכונה לעשות זאת, הדרך היחידה לעשות זאת, היא כמענה לקריאת השופר של המשיח. כשהיא תגיע, עוד תראו אותנו נותנים ספרינט ומגיעים ראשונים. עד אז, אנחנו נשארים כאן וממליצים לכם בחום רב לקחת פרוסת קוגל ולהישאר לשבת איתנו.

ולא היה, אני בטוח, ולו צעיר נלהב אחד שלא הצטמרר באחד הלילות למחשבה שגם הוא עומד להצטרף אל המעפילים בהר, אל הטועים, אל מפירי השבועה, אל האובדים. 

אבל, הפעם הדברים הלכו אחרת. מאוד אחרת. האובדים הפעם לא היו מקרב בעלי היוזמה.

אני רוצה לקפוץ קדימה בזמן, אלינו.

ספרים כמו "תמול שלשום", "הינומת הכלה", ולחילופין "תולדות מלחמת היהודים על הרומאים" או ספרה החדש של רחל אליאור על תקופתו של הבעל שם טוב, מבהירים לי שוב ושוב כמה בני מזל אנחנו כאן. כמה נדיר הרגע הזה בחייו של העם היהודי, שבו אנחנו פשוט חיים את חיינו בלי סכנה קיומית מעל הראש. מתעצבנים מדברים כמו אורן חזן ששובר שיאים ושורות (לכאורה, לכאורה), מחזיקים אצבעות לדיוויד בלאט, וכועסים על הטייקונים. הרבה לפני השואה ומימדיה השאוליים והבלתי נתפסים, לא היית יכול להיות יהודי מבלי להיות נתון לחסדיהם של בני אדם שלא זכו לטעום ממשנתם של ג'ון לנון והדלאי למה. 

ככל שאני מתבגר, אני מרגיש שאני מסוגל יותר לצייר לעצמי את דרך החיים של היהודים שהיו נתונים בגלות, דור אחרי דור, בתוך מציאות אכזרית, כאוטית וחסרת רחמים שלא היתה להם שום יכולת להשפיע עליה. קצת יותר מסוגל להבין את הקיום היומיומי הטראגי, קצת יותר מסוגל לדמיין את הכמיהה אחר העולמות החלופיים של הקבלה והחסידות שיעניקו קצת נחמה ומשמעות. השואה היתה הקרשנדו, אבל מימדיה רק מתעצמים לאור עשרות הדורות למודי הסבל שלפניה.

אבל לעולם לא אוכל להבין אותם באמת, כי התודעה הקיומית הבסיסית שלי שונה לחלוטין.

היתה תקופה שהפער הזה תסכל אותי, כי חלק גדול מהמשיכה שלי להגות היהודית, ולפילוסופיה הכללית, נובע מהמשיכה להכיר את אוצרות הרוח ודרכי החשיבה של האנשים שהיו כאן לפניי. כמו אייזיאה תומאס, שחקנה המופלא של דטרויט שאמר פעם שלקלוע סל מרחוק זה כמו להושיט את היד ולהכניס אותה לתוך הסל, אני מרגיש שכשאני מבין את האנשים אני נוגע בהם. וחוסר היכולת להבין את האנשים הרבים האלה, בני העם שלי, שאת דרכם אני ממשיך במובנים רבים, הפריע לי.

אבל אז, אחרי זמן, הבנתי עוד משהו:
שאם היו באים לסבתא של הסבא שלנו, בפולין, בחלב, באוקראינה או בעיראק, והיו שואלים אותה, היא היתה נותנת את כל המעט שהיה לה כדי שזה בדיוק יהיה המצב. כדי שהנכדים והנינים שלה יהיו במקום כל כך טוב עד שיהיו בדיוק במצב הזה, שלא יוכלו להבין את המצוקה היומיומית שלה.

מה עוד היא היתה כבר יכולה לבקש?