יום רביעי, 20 באוגוסט 2014

קצת על שפינוזה: איך מתוך שיא הבירוקרטיה בוקע האושר חסר הגבולות, ואיך זה קשור לקהלת, לקבלת האר"י, לאפלטון ולפיתגורס?

ברוך בנדיקטוס שפינוזה הוא אדם מלא סתירות.

מצד אחד, הוא פילוסוף רציני. מאוד. הוא מאוד לא מתחבר לנטיה של פילוסופים רבים לזרוק מונחים ומושגים באוויר, תוך נפנופי ידיים, מבלי לספק הוכחות עקביות וברורות. אז את ספרו העיקרי, "אתיקה", הוא מחליט לכתוב בצורה יוצאת דופן. בכדי לשכנע את הקורא באמיתות טיעוניו, הוא לוקח את הדגם האולטימטיבי של כתיבה פורמלית ובירוקרטית - ספרו רב המכר (באמת!) של אוקלידס על הגיאומטריה. כמוהו, הוא מתחיל בסדרה של כמה אקסיומות, ומשם נותן גז בסדרה של משפטים והוכחות, גזירות ונביעות לוגיות. אבל המטרה שלו היא לא ממש לדבר על צורות ומצולעים, אלא לשרטט את דמותו של אלוהים, את מהותה של הנפש, את הרגשות השונים - ואת העולם כולו.

היומרה פנטסטית: לבנות מבצר לוגי שכולל את כל האמיתות כולן. שבע אקסיומות וכמה הגדרות שמתוכן נגזר הכל. בימינו אנחנו רגילים לחשוב על הטבע כאל משהו לוגי (אם מניחים בצד את הבלגן של תורת הקוואנטים), אבל איננו נוהגים לחשוב על הרגשות כעל משהו שניתן לכמת ולהוכיח. והנה בא שפינוזה וכותב בהקדמה לחלק שבו הוא עוסק ברגשות: "...ואעיין אפוא במעשי האדם וביצריו כאילו היתה זו שאלה של קווים, משטחים וגופים".

בהחלט משפט שרק גבר יכול לכתוב.

אבל מצד שני...

היינו מצפים שהאדם הפורמלי, הלוגי והעקבי הזה, יהיה בוק. שיכלה את חייו בבניית הוכחות יבשות ועגומות. אבל אז אנחנו מגלים שמתחת לכסות היבשה והגרמנית הזאת, יש לב של ברסלבר שרוקד על גג של מיני ואן.


כי הוא כותב כך:
"לאחר שהנסיון הורני שכל הדברים שבהם אנו נתקלים בחיינו היום יומיים הם הבל ורעות רוח, ובראותי כי כל דבר שהיה גורם לחרדתי, לא הכיל טוב או רע אלא במידת ההשפעה שהיה לו על נפשי, על כן גמרתי אומר לחקור, אם יש איזה דבר שכולו טוב ושיוכל להעשות מנת חלקי, ואשר הוא לבדו יפעיל את הרוח תוך סילוקם של כל העניינים האחרים. יתר על כן: אם יש דבר כזה שאם אמצאהו ואאמצהו, ימלאני לנצח שמחה מתמדת שאין למעלה ממנה".

(בתרגום אחר, אגב, המשפט האחרון מסתיים ב"אושר ללא גבול", כשם הסרט שבו אריאל זילבר [לפני המהפך] מגלם את שפינוזה בחולון של זמננו. אחלה סרט. ואני מעדיף את התרגום האחר הזה).

החיפוש הפילוסופי אחר האמת מקורו לרוב באכזבה מחיי היומיום. מהריאליטי, מהרכילות, מחוסר התוחלת של החיים הסטנדרטיים. כבר אמרתי שהוא פילוסוף רציני, וככזה הוא שותף לרתיעה הכללית של הפילוסופיה מהשגרה והיומיום, ולנסיון שלה למצוא את המשמעות שמעבר לדברים. זה קצת שונה מקהלת: קהלת מלין כי "הכל הבל", אבל אינו מציע פתרון של ממש. הפתרון שקהלת כן מציע לרגע נשלל על ידו מיד, במידה מסוימת של אכזריות: "שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶךָ, וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ, וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ, וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ"; אנחנו כבר מתחילים להתלהב ולתכנן את הנסיעה למועדונים בתל אביב, אבל אז מגיע המשך הפסוק: "וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט".

שפינוזה מוצא פתרון אחר: החיפוש אחר האמת, אחר הוודאות, מוביל לאושר ללא גבול. ולמה זה? כי האמת, רבותיי, היא הרבה יותר מזה שבמשולש יש 180 מעלות. האמת כוללת את הדבר הגדול מכל – אלוהים!
"הדבר המועיל בחיים הוא מעל לכל לשכלל את השכל או התבונה ככל שיש ביכולתנו. בדבר האחד הזה מונחים אושרו או ברכת האושר של האדם. שכן ברכת האושר אינה אלא שביעות הרצון של הנפש, הנולדת מידיעת אלוהים שבהסתכלות; וגם שכלול השכל אין פירושו אלא להבין את אלוהים".

בנקודה הזו אנחנו אמורים לשאול: סבבה, לשכלל את השכל זה באמת חשוב ואפילו נעים. אבל איך בדיוק זה מוביל אותנו לאותו אושר חסר גבול, ולמה צריך את אלוהים בדרך?

נו, אז בואו נפתח את הגדרות הרגשות, ושם נראה ש:
"שמחה היא מעבר של אדם משלמות קטנה יותר לשלמות גדולה יותר".
כלומר, נפש שמחה היא נפש בתהליך בריא של הבשלה, של התקדמות, של צמיחה, ולהיפך - נפש משתכללת היא נפש שמחה.

נמשיך ונעיין בהגדרה לאהבה:
"אהבה היא שמחה בליווי אידיאה של אהבה חיצונית".
בצירוף ההגדרה הקודמת, אהבה היא התפתחות והתקדמות של הנפש לאור משהו חיצוני, שצריך כמובן להיות אידיאה - פילוסופים רציניים מעדיפים את האידיאה של בר רפאלי על פני בר רפאלי. מכאן יוצא גם שאדם אוהב הוא אדם שמשתפר - ועל הדעת מיד עולים כמה ציטוטים בני אלמוות מדיאלוג "המשתה" של אפלטון, שם מהללים הדוברים השונים את האהבה, ומציינים בין היתר כיצד האוהב הופך לאדם טוב יותר, ולא זו בלבד אלא שכדברי המשורר אגאתון: "משורר חכם הוא האל [כלומר ארוס, אל האהבה], ועד כדי כך שיש בידו לעשות גם אחרים למשוררים. שהרי כל אדם שארוס ייגע בו יהיה למשורר, אף אם המוסה לא היתה בו קודם".

ואיזו אידיאה חיצונית תוביל לאהבה המקסימלית, ומכאן לאושר ללא גבול? ברור שאלוהים, אבל רגע.

כי אלוהים של שפינוזה הוא לא סתם האלוהים הרגיל שכולנו מכירים.

שפינוזה, כבר אמרנו, הוא פילוסוף רציני. וככזה הוא לא פוחד לקחת רעיונות מסוימים עד לקצה, ולא נבהל כשהוא רואה מה יוצא. כי אם אנחנו אומרים שאלוהים הוא אינסופי, הוא אינסופי באופן מוחלט. שום דבר לא יכול להתחרות בו או להאפיל עליו. אנחנו רגילים להסיק מכאן, כמובן, שאלוהים נמצא בכל מקום, במובן מסוים שלא ממש כולל את זה שהוא פיזית כאן לידי בסלון בירושלים כשאני כותב את הפוסט הזה.

אבל מה זה בעצם אומר שאלוהים בכל מקום? שפינוזה אומר דבר פשוט שמקורו אצל דקרט: אנחנו יכולים לתפוס שני היבטים, או סוגים, של יש. סוג אחד הוא הדברים הפיזיים: שולחן, מגרש כדורגל. יש להם מקום שהם תופסים במרחב, או התפשטות. סוג שני הוא המחשבות, הרעיונות, האידיאות. הם קיימים, אבל אינם תופסים מקום. עד כאן בסדר.

אבל הנה מגיע הקץ': אם אלוהים אינסופי, הוא ממלא את הכל. הוא מתבטא באינסוף דרכים, נמצא באינסוף משמעויות. כמו שאומרים בספר הזוהר, "לית אתר פנוי מיניה", אין מקום פנוי ממנו. הוא בכל מקום. כן כן, גם פיזית. הוא כל מה שסביבנו, והוא גם אנחנו. אנחנו מסוגלים לתפוס רק את שני התארים הללו שלו - הרוח וההתפשטות - אבל יש עוד אינסוף תארים שלו שאנחנו איננו מסוגלים לתפוס.

התפיסה הזו מכונה פנתאיזם - האלוהות הכולית - כי הכל הוא אלוהים. זה אולי נשמע לנו לא יהודי, זה נשמע אולי אלילי, אבל זה מה שקורה כשהולכים עם הרעיון של האינסוף עד הסוף.

ולא מיותר לומר כאן מילה על קבלת האר"י, שמתחילה מאותו קושי עצמו. מכיוון שאלוהים הוא כל כך אינסופי, לא היתה אפשרות לברוא עולם, כי הכל כבר מלא. לכן, בשל טובו של אלוהים - כי הרי בריאת העולם היא מעשה של חסד - הוא ביצע צמצום. האלוהות התכנסה במידה מסוימת לתוך עצמה, כדי לפנות מקום לקוסמוס שלנו. הרעיונות הללו נראים אולי תלושים מהיהדות בצורה שאותה אנחנו מכירים היום, אבל הדברים אינם כה פשוטים. שפינוזה עצמו, אגב, נתלש מהיהדות באופן חד צדדי - הוא הוחרם ע"י קהילת יהודי אמסטרדם בהיותו בן 24, ככל הנראה בגלל רעיונות כמו הפנתאיזם, או הניצנים הראשון של הענף שהוא ייסד במו ידיו - ביקורת המקרא. אבל על זה (וגם על מושגים נוספים שלו) בפעם אחרת.

אז המוחלטות של אלוהים מובילה לכך שאהבת אלוהים השכלית, האהבה לאידיאה הכי גדולה שיכולה להיות, מובילה לאושר הגדול ביותר. שוב: דווקא מתוך הפורמליות, מתוך ההליכה עם הטיעון עד למסקנות הבלתי נמנעות, מתוך הבירוקרטיה, נולדת בשיטתו של שפינוזה השמחה המוחלטת. זה מזכיר את הראש והראשון לפילוסופים שפיתחו שיטת חיים כולת ומחייבת המובילה לאושר, הלא הוא פיתגורס, שעל תורתו הרחבתי כאן.

הגותו של שפינוזה כבשה את אירופה בסערה. לא קל למצוא איפה הוא טועה ולמה. ולא קשה להיסחף בזרם רב העוצמה שהוא מציע.

ואגב, שיקרתי שם למעלה. כתבתי שהוא היה מלא סתירות - אבל זה לא נכון. לפחות לא לשיטתו.
כי גם הרוח והגוף הם על פניו ניגודים שאינם נפגשים, אבל למעשה הם היבטים שונים של אותו דבר. האידיאה שלי והגוף שלי נובעים מאותו מקור, הם התבטאות של אותו דבר - ולכן הם ביסודם זהים. וכך גם השילוב בין השמחה המתפרצת והאושר התוסס לבין הפורמליות והבירוקרטיות. כי כשאתה הולך עד הסוף, אומר לנו שפינוזה, דברים טובים קורים. כשאתה הולך עקב בצד אגודל, ומוכיח כל דבר מהדבר הקודם לו לפי הסדר באופן מבוצר וחסר חולשות, אתה הולך עם האמת עד המקסימום.

וכשאתה הולך עם האמת עד המקסימום (האמת האמיתית, כן? לא "האמת שלי" של כוכבי הריאליטי), האושר המוחלט מגיע יחד איתה. ושניהם, האמת והאושר, הם אתה, ומכיוון שהאמת קשורה גם לאלוהים - הדבר הכי אמיתי שקיים, ולמעשה הדבר היחיד שקיים - אתה פשוט גדוש באושר, ואתה מממש את עצמך לחלוטין.

איזה יופי!