יום שני, 23 ביוני 2014

זה לא דמוקרטיה פה: על פרשת קרח, על נפילתה ועלייתה של הדמוקרטיה, ועל האינדיבידואל

באיחור קל אך נסלח, הגיע הזמן לדבר על פרשת קרח. הפרשה נמנית על קומץ הפרשיות שנדמה שהן תמיד רלבנטיות, לא שונה בהרבה מפרשת "שלח לך", העוסקת בסיפור המרגלים. תמיד יהיה מי שיתלונן על זה שאנחנו מתחשבים בגויים במקום לבטוח באל ולעשות מה שבא לנו, שהרי נאמר "עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב", וההתחשבות הזאת היא חטא ממש כמו חטאם של עשרת המרגלים הסוררים.

אבל רגע. בואו ניזכר מה הסיפור של קרח.

כולנו זוכרים את סיפור הבסיס: קרח אוסף סביבו חבורת נכבדים ויוצא בטרוניה על משה. הנימוק העיקרי: עם ישראל כולם קדושים, מה פתאום אתה מארגן לעצמך ולאהרון שלטון של בודדים, שלטון של מקורבים? המדרש מחדד את הדילמה, ומרחיב את היריעה כך שמתברר שקרח הוא בכלל מספר 5 בהיררכיה של עם ישראל, אחד מקומץ הכהנים הזוכים לכבוד העצום של נשיאת הארון. משה, במפגן של גדולה אישית, מקפיד שלא להיגרר לוויכוח (לפחות לא בהתחלה, לפחות לא בגלוי), ומשאיר את ההכרעה בידי ההשגחה העליונה. לאחר מבחן שבו מצהיר האל על בחירתו במשה ואהרן, מגיע הסוף העגום שבמסגרתו קרח ועדתו צוללים למעמקי האדמה הפוערת את פיה.

אני רוצה לפתוח בהתעמקות בטיעוניו של קרח. מה הוא בעצם רוצה?

המדרש מפליג בתיאורים אודות הטקטיקה של קרח, שניסה להטות אליו את לב העם. בין היתר, מתואר איך הוא מספר כיצד אהרן הכהן מציק שוב ושוב לאלמנה עלובה ומסכנה בדרישות שונות ומשונות למתנות לכהנים. הוא חומד לעצמו את ראשית הגז של הצמר, וכשהאומללה נותרת בלי ברירה ושוחטת את הכבשה, הוא מופיע שוב בדלת, ובחיוך תובע לעצמות את החלקים המוקדשים לכהנים. חייבים להוסיף מילה על המדרש הזה: קרח מצטייר בו כפרסומאי מבריק: הטריק הראשון ברשימה הוא להפוך את הדיון לפרסונלי: זה לא הכהנים כקבוצה שמכבידים על העם, זה אהרן. מסר פשוט יותר, ויעיל יותר.

אבל כשמתבוננים בפרשה, רואים שהתמונה פשוטה בתכלית. המשפט היחיד בפי קרח, או יותר נכון בפי עדתו, הוא:
"רב לכם! כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'?".

על הדעת עולה מיד הקטע בשמות י"ט, כשהעם מגיע להר סיני והאל פונה למשה ומעביר לו את המסר לעם, מסר שפותח באחת המטאפורות הקסומות ביותר במקרא:




"וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים, וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר: 'כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם, וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי: וְעַתָּה, אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי - וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים, כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ'".

אז קרח הקשיב למילים, והקשיב טוב. והמסר שלו בעימות עם משה הוא מסר פשוט ודמוקרטי: למה? למה אתם? למה אתם ולא מישהו אחר?

אנחנו קוראים את קרח כחלק מהסיפור המקראי, סיפור שבו הכח המניע את העלילה, בוודאי בתורה, הוא האל בכבודו ובעצמו. אבל קרח לא סופר את אלוהים. הוא מתייחס לפונקציה של ההנהגה הפוליטית כעניין שראוי שיינתן להכרעה אנושית. יתכן והוא סבור שלאל אין סמכות להחליט בנושאים כאלו, יתכן והוא סבור שמשה ואהרן בדו מליבם את סיפור הבחירה האלוהית בהם כמנהיגים. כדאי לציין שהתשובה (המוחצת מאוד) שהוא מקבל בהמשך עונה על שני הפקפוקים: כן, אלוהים סבור שיש לו סמכות להחליט, וההחלטה שלו אינה מבשרת טובות לקרח. אפשר להוסיף שאיתרע מזלו של קרח, והוא נכנס למקרא דווקא בספר במדבר, שבו מצטייר האל כדמות שאינה מצטיינת בסובלנות ובסבלנות גדולות מדי: בספר הזה גוזר האל מיתה כללית על כל העם פרט ליהושע וכלב, בספר הזה מודיע האל למשה שלא יזכה להיכנס לארץ בעקבות המכה האומללה על הסלע, ובספר הזה כורת האל ברית שלום עם פנחס לאחר שזה גואל את כבוד העם בדרך יצירתית למדי בעקבות האפיזודה עם בנות מואב. הטיימינג, בקיצור, הטיימינג.

האם הטיעון של קרח הוא דמוקרטי במהותו? קשה לומר בוודאות, כי דבריו של קרח כוללים שלילה של המצב הקיים, ולא הצעה לאלטרנטיבה של ממש. אבל אנו נצא מנקודת הנחה שכן, ונפרש בהתאם את תגובתו של האל כהצהרה פוליטית מהדהדת: פה זה לא דמוקרטיה. ואכן, חלפו להם שנים רבות למדי עד שרעיון הדמוקרטיה שב וקנה לו לבבות בציבור היהודי.

אנחנו חיים היום בעידן שבו נדמה שהדמוקרטיה היא צורת השלטון המובנת מאליה. הרי ברור שהדרך הטובה ביותר למנות מנהיג היא לשאול את כולם! יש כאן כמה הנחות יסוד, וארצה לפרק אותן - בעיקר לאור הגותו של אפלטון. לכאורה היינו מצפים שאפלטון, בן כה גאה לאתונה - הדמוקרטיה בהתגלמותה שבה התקבלו ההחלטות באסיפות עם בהם לכולם היתה זכות הצבעה (אם לא סופרים את העבדים, כמובן) - יראה בדמוקרטיה את פסגת צורות השלטון, אבל לא היא. הוא לא אומר זאת במפורש, אך נראה סביר לומר שאחרי שאתה רואה את הדמוקרטיה המפוארת הזו מחסלת בהכרעת רוב את המורה הנערץ שלך, סוקרטס, אתה עשוי להעמיד את הדברים בסימן שאלה.

אפלטון קורא תגר על הרעיון לפיו הדרך הטובה ביותר למנות מנהיג כרוכה בלשאול את כולם לדעתם. הוא מביא בשם סוקרטס, בכמה דיאלוגים, טיעון פשוט ועוצמתי: כשהולך לכם ראש מנוע בסוזוקי שלכם, למי אתם הולכים? האם אתם פונים לכל האנשים ברחוב ומבקשים מהם לאבחן את התקלה ולתקן אותה? הרי ברור שתפנו למוסך המורשה, או יותר נכון למחמוד מוואדי ג'וז, כי אתם רוצים ללכת למומחה. המומחה הוא זה שיודע ומבין, ומומחים אין הרבה. יש הרבה יותר אנשים בורים ובינוניים מאשר אנשים שבאמת מבינים עניין, ולכן דמוקרטיה, שבה לכולם אותו כוח, היא הדרך הטובה ביותר להגיע באופן עקבי ומתמיד דווקא להחלטות השגויות. כשיש לנו ניתוח מוח מסובך על הראש, אנחנו נהפוך את העולם כדי למצוא את האדם הכי מוכשר בעולם ולוודא שרק הוא ידחוף לנו אזמל לגולגולת ולא איזה סטאז'ר, בדיוק בגלל שאנחנו משוכנעים שאת הדברים הקריטיים עלינו להפקיד בידי המומחים בלבד. אז למה שננהג אחרת בסוגיות הקריטיות של בחירת המנהיג וניהול המדינה?

בפוסט קודם סקרתי כיצד מתאר אפלטון את צורות הממשל השונות, וכיצד עלולה להתרחש הידרדרות שמסגרתה המדינה הופכת לדמוקרטית, כלומר צורת הממשל הגרועה ביותר פרט לרודנות. הוא מתאר כיצד האדם הדמוקרטי הוא זה שמסור לתאוותיו, החיוביות והשליליות, ללא מעצורים:

"...והרי כך הוא חי כל ימיו, ונֶאוׂת לתאווה שמזדמנת לו; עתים - משתכר להמיית חלילים, ושוב - שותה מים ומדאיב נפשו, עתים - מתאמן בגימנאסטיקה, ופעמים - בטל מכל פועל ואין בלבו דאגה של כלום, ועתים - כאילו עוסק בפילוסופיה. לעתים קרובות הוא יושב במועצות המדינה, ושם הוא קופץ על רגליו ומדבר ועושה ככל אשר יעלה על דעתו, ופעמים, שעה שיתקנא באנשי מלחמה כל שהם, יפנה לעיסוק זה, ושעה שבסוחרים - לעסקיהם של הללו. שום סדר ושום הכרח אין שולטים בחייו, ולאורח חיים זה הוא קורא נעים וחופשי ומבורך, ונזקק לו מכל וכל".

אפלטון לא לבד בביקורת הזו על ההמון. שפינוזה מתייחס גם הוא לחוסר הרציונליות המאפיין את האינדיבידואל כפרט, ואת ההמון בכלל:

"אין לך אדם המעורב עם הבריות שלא נוכח לדעת, כי רוב בני האדם... בשעת צרתם אינם יודעים להיכן יפנו, ובתחנונים יבקשו עצה מכל איש; ואין לך עצה סרת טעם, מופרכת וחדלת שחר שלא ינהגו על פיה. זאת ועוד אחרת, אפילו סיבות קלות שבקלות מניעות אותם מיד לקוות להטבה, ושוב לחשוש מפני הרעה".

הציטוטים הללו עשויים להפתיע, שכן הם ממחישים עד כמה אינהרנטית לפילוסופיה המערבית התפיסה השוללת את הדמוקרטיה. ובכל זאת, לאט לאט זה קרה: הדמוקרטיה זכתה לתחייה מחודשת אחרי אלפיים שנות, והיא כובשת את העולם, לפחות את חציו המערבי. אחד ההסברים המקובלים נוגע לעליית כוחו של האינדיבידואל. בעבר, האדם הסתכל על עצמו בראי וראה בן למשפחת X, לוחם בשבט Y, מאמין בדת Z. הוא לא חשב על הגשמה עצמית, כי המושג הזה לא היה קיים בלקסיקון. הוא לא הטריד את עצמו בשאלות מה נכון לעשות - זקני הכפר, או אבות המשפחה, החליטו עבורו. וזה היה בסדר גמור. אבל, כשהמושג של האינדיבידואל החל לצבור תאוצה, התמונה השתנתה. בהדרגה, הלך והתפנה מקום לשאלות אודות העצמי: כיצד אני בא לידי ביטוי? כיצד אגשים את הפוטנציאל האישי שלי? כיצד אבטיח שהחיים הייחודיים שלי כאן ממוצים עד תומם? וההשפעה על הפופולריות של הדמוקרטיה ברורה: אם מה שחשוב זה אני, יותר מהמשפחה שאליה אני משתייך או השבט שעל שורותיו אני נמנה, אזי ראוי שקולי יישמע. אני אינדיבידואל בדיוק כמו כל אינדיבידואל אחר, אז למה שחלקי ייגרע?

נשמע מוכר? האם קרח הקדים את זמנו והיום הוא היה יאיר לפיד?

שתי הערות לסיום:
ראשית, אנחנו רגילים לקרוא את הטרוניה של קרח ולסנן: למה מי אתה שתערער על ההחלטות של בורא עולם בכבודו ובעצמו? לפני שאנחנו עושים את זה, כדאי תמיד להיזכר שוב בסיפור אודות תנורו של עכנאי (שעליו הרחבתי  כאן), ובדרך שבה הסיפור מעודד אותנו לקפוץ בהתלהבות כשרבי יהושע קופץ על רגליו, ומכריז בתוקף ש"לא בשמים היא", לאלוהים אין זכות להתערב במשא ומתן ההלכתי. מי צודק?

שנית, האינדיבידואליזם אינו זר ליהדות לחלוטין. המדרש מכיר באופי הייחודי של כל אדם:
"גדולתו של הקדוש ברוך הוא: שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד, כולן דומין זה לזה. ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהן דומה לחברו. לפיכך, כל אחד ואחד חייב לומר: 'בשבילי נברא העולם'".

והתלמוד כמובן מכיר בגדולתם של חכמים ספציפיים, ובתרומתם הייחודית ליהדות. שנים רבות לאחר מכן, יובע גם הרעיון לפיו יש כמעט אינסוף פנים לתורה, ולכל אחד מישראל יש פן מסוים, תדר מסוים, שאותו רק הוא קולט; היבט מסוים של התורה שגלוי רק לו.

בעיניי, יש כאן משהו מעניין: אינדיבידואליזם בקופסה. אתה יכול להיות ייחודי, אבל אל תצא ממנה. אם תחפש בפינות, תמצא גם משהו שמיועד רק לך. אבל, כמובן, אין לך מה לצאת. אתה הרי זוכר מה קורה למי ששואל יותר מדי.