יום ראשון, 11 במאי 2014

איך מוכיחים שאלוהים קיים? על הגביע הקדוש של הפילוסופים

הפילוסופיה המערבית איתנו כבר זמן רב למדי. בימים אלה היא חוגגת פלוס מינוס 3,500 אביבים. ממעוף הציפור אפשר להצביע על לא מעט בעיות שעלו במהלך השנים הללו וטרם זכו לפתרון של ממש (בינינו, קשה להצביע על בעיות שכן זכו לפתרון כזה). קבוצה אחת של שאלות נוגעת לתחום המוסר: מה ראוי לעשות? האם יש מקרים בהם מותר לעשות עוול? קבוצה שניה נוגעת להפרדה בין הגוף לנפש: האם יש הצדקה לבצע הפרדה כזו? ואם כן, איך בכל זאת השניים יכולים להוות אחדות כפי שאנחנו חשים בעליל?

הסימפוניה הבלתי גמורה הזו כוללת בתוכה פרק מעניין במיוחד. במשך שנים רבות - החל באריסטו, ביתר שאת בקרב הפילוסופים הנוצרים דוגמת דקרט, וכלה בענקי ההגות של ימינו אמנון יצחק וזמיר כהן מערוץ "הידברות" - הגביע הקדוש של הפילוסופים היה ההוכחה שהאל קיים. את בעיית היסוד ניתן לנסח כך: הדתי המצוי מאמין באל משום שהוא מאמין בהתגלות, כלומר מקבל את את הרעיון לפיו האל נגלה לבני אדם מסוימים - משה, ישו, מוחמד - ופרש בפניהם את משנתו ודרישותיו. הבעיה היא שלא כולם נותרים משוכנעים. הפילוסוף הדתי המיואש מרים את הראש מעל שולחן העבודה שלו, ורואה ממול את עמיתו המתמטיקאי כשהוא פטור מהדאגות המייסרות שלו. הוא החיים שלו תותים: כל העולם מסכים עם המשפט לפיו זוויות קודקודיות שוות, כי המתמטיקאי הוכיח את זה פעם אחת ולתמיד. מרגע שההוכחה יצאה לאוויר העולם, כולם מיישרים קו: מקור הסמכות כאן הוא השכל, לא ההתגלות, ומכיוון שלכולם יש אותו הרי שכולם מסכימים שהמשפט נכון.

אז כל מה שצריך לעשות זה רק להוכיח שאלוהים קיים, ואפשר לעשות לחיים עם המתמטיקאי!

את השורה התחתונה כולנו יודעים: הפילוסוף עדיין מיואש. אבל עדיין, יפה בעיניי לסקור את הדרכים העיקריות שבהן ניסו הפילוסופים להוכיח לאורך השנים את קיום האל, ואת הפרכותיהן העיקריות. כמובן, הנושאים הללו רחבים מני ים, וכאן יתחייבו קיצורים והשמטות מרובים. עמכם הסליחה, ואנא הגיבו עם הערות, הצעות, שאלות והבהרות. תודה!

דרך אחת מוכרת לרובנו, ומקובל לנסח אותה, כראוי לימים אלו של ראשית הקיץ, במשל לפיו אתה הולך על חוף הים ופתאום רואה שעון. אתה מרים אותו, משתאה מהדיוק, פותח אותו ורואה בפנים את כל גלגלי השיניים פועלים בדיוק נמרץ. היתכן שהמנגנון המתוחכם הזה נוצר בלי שיהיה מישהו שייצור אותו? הייתכן שעון ללא שען? הייתכן עולם ללא בורא שדאג לכל הפרטים המתוחכמים הללו?



למעשה מדובר בגרסה מעט יותר מתוחכמת של התהיה הראשונית של אריסטו. הוא פחות התעניין דווקא בתחכום של העולם, אלא בעובדת קיומו בכלל. כפי שהרחבתי בפוסט קודם, אלוהים הוא סיבת העולם למרות שלא היה ממש אקט של בריאה. לענייננו חשובה כאן הסיבה לכך. מכיוון שלכל דבר יש סיבה, הרי שלפנינו שתי אפשרויות: או שמדובר בשרשרת אינסופית של תוצאה וסיבה, או שבסוף מגיעים למשהו שהוא הסיבה של הכל, מבלי שלו עצמו תהיה סיבה משלו. האופציה הראשונה, לדעת אריסטו, אינה אפשרית: מבלי שהשרשרת הזו תעוגן במשהו, היא אינה יכולה להתקיים.

הבעיה בטיעון הראשוני, זה של אריסטו (הקרוי בשפה הטכנית "הטיעון הקוסמולוגי") היא שיש לו קושי פנימי: מצד אחד אנחנו מגיעים לצורך באל מכיוון שהנחנו מלכתחילה שלכל דבר חייבת להיות סיבה. מצד שני, זנחנו את ההנחה הזו כשטענו שלאל עצמו אין סיבה. במילים אחרות, הדגש כאן הוא פחות על דמותו של האל כמי שמשגיח על העולם ומתפעל אותו, אלא על האל כסיבתו של העולם - ואנחנו נותנים לו פטור ייחודי: הוא הישות היחידה בעולם שאינה זקוקה למישהו אחר שיהיה סיבתה. כלומר, בלב הטיעון שנשען על ההכרח בסיבתיות נעוץ לו פטור מסיבתיות, שאותו אנו נותנים דווקא לישות הכי חשובה בהסבר. וניסוח נוסף: אם האל הוא הסיבה לכל דבר, הרי שאו שלאל עצמו אין סיבה או שהאל הוא סיבת עצמו - אולם שני הכיוונים נראים בעייתיים.

הגרסה המאוחרת יותר, זו עם הקרם שיזוף והמטקות והמורכבות של עולמנו, קרויה "הטיעון הטלאולוגי". ריצ'רד דוקינס, המדען הבריטי שיש לו חשבון ארוך עם הדת, מרחיב בספריו ובמיוחד ב"השען העיוור" בביקורת עליה. לפי גישתו, מנגנון הברירה הטבעית מספיק בהחלט בכדי להסביר את מורכבותם של החיים; יש די והותר מרחב וזמן לניסוי וטעייה, לשיפור ושכלול בכדי להגיע ליקום כפי שאנחנו מכירים אותו. דוקינס מצביע גם על הליקויים בעולם, ובגוף בעלי החיים: מול הטענה הרווחת דוגמת "תראה עד כמה העין היא מכשיר משוכלל, אפילו הגאונים בנאס"א עוד לא מתקרבים לייצור של מצלמה שעושה חצי מזה", הוא מצביע על מה שדווקא נראה כמו ליקויים בתכנון: התוספתן, בלוטת הערמונית והבחירה של הקב"ה להעביר את צינור השתן דווקא דרכה, הכתם העיוור בעין האנושית (לעומת היעדרו בעין של התמנון למשל) וכן הלאה.

לסיכום נצביע על כך שדמות האל הרלבנטית כאן היא של האל המתַחְזק: הוא לא רק ברא את העולם בזבנג וגמר, אלא המשיך וממשיך לדאוג למורכבות הבלתי נתפסת הזו, ממשיך לדאוג שלא ייגמרו הסדרות מפעימות הלב של הבי בי סי על עולמנו, אלה שמשדרים בערוץ אחד ואף אחד לא רואה.

טיעון נוסף זוכה לכינוי "הטיעון האונטולוגי". הוא מופשט למדי, ופחות אינטואיטיבי מקודמיו, ולמרות זאת הוא חשוב לא פחות מהם. הוא נוסח לראשונה בידי הנזיר אנסלם הקדוש, בן המאה ה-11. הרעיון הוא כזה: אלוהים מושלם, נכון? ודאי! מה המשמעות של היות מושלם? שאי אפשר להעלות על הדעת משהו מושלם ממנו. עכשיו, בואו נניח (רק לרגע, לא לדאוג) שאלוהים לא קיים. רגע, הסתבכנו: הרי אם אלוהים לא קיים, הרי שאפשר להעלות על הדעת משהו יותר מושלם ממנו - אלוהים שדווקא כן קיים! ומכיוון שאמרנו מלכתחילה שאלוהים מושלם, הרי שחלק מהותי של העניין הוא שאלוהים גם קיים. במלים אחרות, מהותו של האל כוללת בתוכה גם את קיומו. להבדיל מכל דבר אחר בעולם, אלוהים הוא הדבר היחיד שלומר עליו שהוא לא קיים זו לא רק טעות, אלא ממש סתירה.

חשוב לעצור כאן ולשים לב, לקרוא את הדברים לאט. האינטואיציה הבסיסית של בני המאה ה-21 היא לזרוק את הטיעון הזה לפח, אבל עלינו להיות זהירים יותר, ולנסות להבין מה בדיוק לא עובד כאן. וזה לא פשוט. הבעיה העיקרית היא השאלה של היחס בין "מושלם" לבין "קיים". לפי אנסלם וממשיכיו, אלוהים הוא ישות שיש לייחס לה מידה מקסימלית של כל התכונות הטובות: הוא הכי חזק, הכי חכם, הכי הכי. ומכיוון שקיום היא תכונה שאפשר לייחס לדבר הקיים, הרי שהמושלמות של האל גוררת את היותו קיים. מן העבר השני עומדים אנשים כמו קאנט, שלפיהם הקיום אינו תכונה, הוא משהו שנוסף על התכונות של הדבר. כשחושבים על זה לעומק מסתבכים, כי אנחנו נוגעים כאן למעשה במושגי האין והיש, אלו שעוד מימיו של פרמנידס (שעליו הרחבתי בפוסט קודם) מסבכים אותנו באופן יוצא דופן.
מעניין לשאול כאן שוב מי בדיוק האל שמדברים עליו. הטיעון הזה מתמקד הרבה פחות בשאלה מה האל עושה עבורנו, ומסתפק בדיון הממוקד בשאלת קיומו בלבד.

את המצעד נסגור עם דקארט, שבספרו "הגיונות" (שיצא בתרגום חדש לפני כמה שנים והוא כיפי במיוחד לקריאה) מציע גם כיוון נוסף. לאחר שהוכיח שהוא עצמו קיים (או, נכון יותר, נפשו קיימת), דקרט מתעכב על מושג האינסוף. הוא תוהה כיצד ייתכן שיצור מוגבל וסופי כמוהו עצמו יסתובב לו בעולם כשקיימת בתוכו האידיאה, התפיסה, של האינסוף. לפי דקרט, הדבר לא יתכן אלא אם נניח שהמושג הזה נשתל בו ע"י ישות חיצונית. מכיוון שעל חייזרים שמסתובבים בחוצות ארה"ב וחוטפים עקרות בית לטובת ניתוחי בזק בחללית דקרט לא שמע, הוא טוען שהאידיאה הזו חייבת היתה להישתל בנו ע"י ישות אינסופית, שהיא כמובן אלוהים.

גם הטיעון הזה הצית כמובן מלחמת עולם. כאן אני פחות מעוניין בהפרכות, ויותר בשאלה הקבועה שלי על איזה אלוהים מדובר כאן, ובעיקר בהשוואה בין הטיעון של דקרט לבין ימינו: האם כיום, כשתכנות של מחשבים ורובוטים הוא מעשה יומיומי, יש לנו יכולת טובה יותר משל דקרט לדמיין מה עובר במוחה של תכנית שאנחנו כותבים? או שמא הנסיון הזה חסר תועלת מכיוון שלתוכניות המחשב שלנו אין ממש יכולת חשיבה?

לסיום, כמובן, אי אפשר לדבר על הגביע הקדוש בלי להיזכר בחיוך:




Indiana Jones and the Last Crusade.