יום רביעי, 12 במרץ 2014

כל הדרכים מובילות לרומא - לאלוהים מובילות שלוש. ואם כבר רומא, מה עם פירנצה? ומה הקשר ל"זמן מיסטיקה"?

כשאהוד בנאי מסביר על שירו המפורסם "יוצא לאור", הקרוי בפי העם גם "השביל הזה מתחיל כאן", הוא מתאר תקופה מסוימת בחייו בה היה גר, לבדו, בואדי ליד צפת, בסוך שנות השבעים. ובעודו חי שם, מחפש את דרכו בחיים ותוהה מתי ישלים את לימודי הנהיגה שלו, ביקר אותו מדי פעם נחמן פרקש. מי זה נחמן פרקש? או! זהו מי שזכה לכינוי "אלוף הבריחות", אלוף ישראל באיגרוף בשנות החמישים, הפושע האגדי של שנות הסיקסטיז העליזות, שברח מבתי מעצר ומאסר כמו שאני ואתם בורחים מהבדיקה התקופתית אצל רופא השיניים. נחמן, שאז כבר לא היה מה שהוא היה פעם, היה מופיע אצלו מדי פעם במדורה, יושב, מביט באש, זורק איזה משפט כמו "הלילה זה הלילה!" ונעלם. באחת הפעמים, אהוד עידכן אותו שבקרוב הוא נוסע לכרתים למטרה ולזמן לא ידועים. נחמן הצביע על השביל שעל ההר ממול, ואמר:

"אתה רואה את השביל הזה של הואדי? תדע לך שהוא ממשיך עד לצפת, ומשם לחיפה, ומשם הוא ממשיך על הים עד לכרתים, וגם בכרתים הוא ממשיך, ואתה תעלה עליו ותגיע בדיוק לאן שאתה צריך ותפגוש את מי שאתה צריך לפגוש".

אז אהוד הלך, ופגש, והוא ממשיך על השביל הזה, על הדרך הזו, עד היום.

מול השביל האחד של פרקש ובנאי, אני רוצה להציג את שלוש הדרכים שהרמב"ם מציג כאופציות במסע אל האלוהות.כמובן, מבחינת הרמב"ם זהו המסע היחידי ששווה באמת לצאת אליו. האל הוא האמת העליונה, ורדיפת האמת הזו היא המטרה הראויה ביותר שלאורה שווה לחיות. למעשה, היא המטרה היחידה. אמנם, להשיג ממש את האל, להבין אותו עד תום, הוא דבר שאינו מן האפשר כל עוד אנחנו תקועים כאן בתוך עולם הגוף והחומר. אבל להתקדם אפשר, וצריך, וחייבים.

הדרך הראשונה אל האל מוכרת למדי; השניה מעט פחות. לגבי השלישית - חכו חכו, יש הפתעות.


הדרך הראשונה שמה לה למטרה את ההימנעות מהטעות. עלינו לוודא שכשאנחנו חושבים על אלוהים אנחנו באמת חושבים עליו ולא על משהו אחר. למה? כי אם אני בטעות בונה לעצמי מושג של אלוהים שאינו נכון, אני למעשה עובד משהו שאינו קיים באמת מחוצה לי, אני למעשה עובד משהו דמיוני. לא טוב. לכן, אני צריך ללכת ולבחון טוב טוב מה לא נכון לגבי האל, ולזנוח אותו. יכולה לסייע לי כאן, כמו שכתבתי בפוסט קודם, הפילוסופיה, שלמשל יכולה ללמד אותי שלאלוהים אין גוף וכך לחסוך ממני את הטעות שבפרשנות לא נכונה של המקרא. בהמשך, הפילוסופיה תוכל ללמד אותי גם, למשל, שלא יכול להיות שאלוהים עצוב, או שמח, או כועס, כי הרגשות הללו מאפיינים בני אדם, המושפעים ומופעלים מבחוץ - ולא יתכן שיאפיינו את האל, שהוא מעל כל זה. ובהמשך, אני אבין שכל תואר שאני מייחס לאל כבר "נגוע", ולכן אסור לי להשתמש בו. למשל, כשאני אומר על שירה ויובל שלי שהם חכמים, הרי שאני לוקח בראשי אנשים כמו איינשטיין, מרקס ופואד, ושם את כל החמישה באותה קבוצה שעליה יש מדבקה צהובה כזאת שכתוב בה "חכמים". אבל אני לא יכול להגיד על אלוהים שהוא חכם. זה לא שהוא טיפש כמובן, אבל החוכמה שלו היא כזו שהיא טרנסצנדנטית, שהיא חורגת מכל דבר שאני מכיר מהנסיון שלי
בסופו של דבר, השאיפה שלא לטעות מובילה אותי בהדרגה לסלק שגיאות שיש לי בתפיסת האל. אמנם לא אגיע לעולם לדבר עצמו, אבל לפחות אני הולך ומתקרב.


השיטה הזו מזכירה לי יותר מכל את אחד הפסלים של מיכלאנג'לו. הבטחתי בכותרת להגיע לפירנצה, ובאמת רבים מאיתנו היו שם וראו את הפסל של דוד, וזוכרים איך הלכו אל יצירת המופת הזו במסדרון של כמה עשרות מטרים. אבל לא כולם זוכרים שבאותו מסדרון יש בצדדים סדרה של פסלים אחרים, ובהם אחד הקרוי "אטלס". ראשו ורגליו עדיין שבויים בתוך הסלע, ונראה שהוא נתון כולו במאבק איתנים להשתחרר ממנו. לא ברור אם מיכלאנג'לו תכנן להשאיר את הפסל כך או שהוא פשוט לא סיים אותו, אבל בכל מקרה, בעיניי הפסל הזה מסמל עוצמה עצומה. ובעיקר, הוא מדגים את מה שעושה האמן: הוא לוקח את גוש הסלע וזורק את כל מה שבסופו של דבר לא יהיה כלול בפסל. הוא מסלק את מה שלא שייך, ממש כמו שהרמב"ם ממליץ.

הנה זה:



הדרך הראשונה, הקרויה גם "תורת התארים השליליים", מוכרת יחסית. מוכרת מעט פחות מהדרך השניה. כאן, אנחנו מסתכלים לא על האל עצמו, אלא על מעשיו. אנחנו בוחנים את העולם, חוקרים אותו - בעזרת המדע (שכזכור כלול במסגרת הפילוסופיה בזמנו של הרמב"ם) - ואז קורים שני דברים. ראשית, אנחנו מתמלאים ברגש מאוד מסוים, או ליתר דיוק שני רגשות. כפי שכותב הרמב"ם בעברית המופלאה של "משנה תורה":

"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו: בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ - מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דויד "צמאה נפשי, לאלוהים לאל חי". וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו, ויירא ויפחד ויידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות".

אבל שנית, איש המחקר אינו מסתפק בשני הרגשות הללו, אלא הוא בוחן את הטבע ומנסה להסיק ממנו מסקנות לגבי טיבו של היוצר. אמנם, גם כאן כמובן לא ניתן להגיע באמת להבנה ממשית של דמות הבורא, אבל כן ניתן ללמוד אודותיו מניתוח הדרך בה הוא מנהיג את עולמו. למשל, הרמב"ם מצביע על כך שניתוח ביולוגי של הביצה שבה גדל האפרוח, עם החומר המזין המזומן בשבילו כשהוא מותאם בדיוק לשלבי התפתחותו הראשוניים, מצביעה על מידת הרחמנות שבה מנהיג האל את עולמו. מאידך, לא הכל ורוד, כי מאסונות טבע אפשר גם ללמוד על מידת הדין של הנהגתו. המעניין הוא שהעיון הזה אינו רק תיאורטי: המנהיג הפילוסוף (והמנהיג המושלם הוא פילוסוף כמובן) שואף ללמוד את הדברים הללו לא רק בגלל השאיפה הכללית שלו לדעת הרבה דברים. הוא רוצה להשתמש בידע הזה באופן מעשי: כדי לדעת כיצד עליו להנהיג את עמו. הוא רוצה לחקות את המושלם שבמנהיגים - את האל ואת הדרך שבה הוא מנהל את העולם. הוא רוצה לעשות פוליטיקה במובן המקורי והטוב של המילה.

הדרך השלישית מפתיעה, במיוחד את אלו המכירים את דימויו השגור והשגוי של הרמב"ם כאדם רציונלי בכל מאת האחוזים. היא לא ממש נאמרת ב"מורה נבוכים"; היא יותר נרמזת, היא מהווה מעין משב רוח קלה שלעתים רחוקות מאוד נושב על פנינו.

בפתיחה של הספר, מסביר הרמב"ם לקורא:

"אל תחשוב שהסודות הגדולים האלה ידועים עד תכליתם וסופם לאחד מאתנו. לא; אלא שפעמים האמת מבהיקה לנו עד שאנו חושבים אותה לאור יום. אחרי כן החומרים וההרגלים חוזרים ומסתירים אותה עד שאנו חוזרים להיות בלילה אפל, קרוב למה שהיינו בתחילה. משולים אנו אפוא למי שהברק מבריק לו מדי פעם בפעם בלילה אפל מאוד. יש בינינו מי שהברק מבריק לו פעם אחר פעם עד שהוא כביכול תמיד בתוך אור שאינו פוסק, כך שהלילה הופך לו ליום. זו היא דרגת גדול הנביאים... ויש ביניהם מי שהבריק לו הברק פעם אחת בכל לילו... יש מי שיש (לו) הפסקות רבות או מועטות בין ברק לברק. ויש מי שאינו מגיע לדרגה שחושכו יואר בברק, אלא בגוף מלוטש או משהו מעין זה כגון אבנים וזולתם המאירים במחשכי הלילה. אפילו האור המועט הזה המאיר עלינו אינו מתמיד, אלא מבהיק ונעלם... לפי מצבים אלה שונות דרגותיהם של השלמים".

זמן רב למדי לא הבנתי על מה הרמב"ם מדבר כאן. מה זה הדבר הזה שלפעמים אפשר לתפוס ואז לא? זה בהחלט לא תואם שום תפיסה רציונלית סדורה.
אבל זה כן תואם משהו אחר. זה תואם דרכי חשיבה מיסטיות.

עכשיו, לפני שאתם מזפזפים, מיסטיקה זה לא בדיוק מה שאנחנו רואים בחופשות הלידה בבוקר עם ערימת השרלטנים שמסבירים שתוך גג שנה נמצא את אהבת חיינו. מיסטיקה, חברים, זה דבר רציני. המיסטיקן פועל בכדי להתקרב לאלוהות ולחוש את הנשגב. כלים רציונליים, הוא יאמר, יכולים לסייע לנו בדרך, אבל הם מוגבלים מדי. וזה שאכן מגיע לשם, שחווה את הדברים ברמה הגבוהה ביותר, פשוט לא יכול לחזור אלינו כאן למטה ולהסביר מה הוא ראה ואיזה טעם יש לזה. לא כי הוא לא רוצה, אלא כי המילים, השפה, ובכלל השכל, אין ביכולתם לנסח ולתקשר את הדברים עצמם. אפילו לעצמו, המיסטיקן לא תמיד יכול להסביר מה עבר עליו. יש דברים שקיימים רק להווה קצר אחד.


ומכיוון שאתם עדיין סקפטיים, שווה להזכיר שרבי אברהם בן הרמב"ם, בנו היחיד, היה קרוב מאוד לזרמים הצופיים, למיסטיקנים המוסלמים.

שלוש דרכים, כיוונים שונים, מטרה אחת.

ומכיוון שאתם עדיין סקפטיים, הנה כמה מיסטיקניות אמינות במיוחד: