יום שני, 17 בפברואר 2014

על היהדות במיטבה, על באסטות, ועל איך אנחנו רואים את ההורים שלנו

זה קורה בימינו איפשהו אחרי גיל עשרים. לאט לאט אנחנו מתבגרים, ומסוגלים לראות את ההורים שלנו מזווית אחרת. מסוגלים להפסיק לראות בהם את אלו שרדו בנו, הגבילו אותנו, חסמו אותנו, עצבנו אותנו, ובעיקר לא הרשו לנו לקעקע את הדרקון ההוא על התנוך. לאט לאט אנחנו מסוגלים לראות בהם את מה שהם היו באמת כל הזמן הזה: בני אדם, שכמו כל בני האדם מאז ומעולם רק ניסו לעשות מה שאפשר כדי שהילד לא יהיה זרוק בגיל 16 באיזו תעלה עם באנג. יש פניית פרסה מקסימה כזו, כשאנחנו מבינים שהם בסך הכל בסדר. לא צריך להגזים, כמובן; פער הדורות עדיין כאן, אנחנו עדיין לא נצא איתם לעולם לבירה. ובכל זאת, הזוויות החדות מתקהות, הדברים מתעגלים, המבט נעשה רך יותר.

בתור ילד, היה לי תמיד קשה עם הקטע בספר בראשית שבו אברהם מתמקח, כאחרון התגרנים בשוק, עם הקדוש ברוך הוא, הוא ולא שרף. הדיון בין השניים נערך באלוני ממרא, ביום חם במיוחד, והרושם שבאמת היה לי הוא של משא ומתן כמו בבזאר טורקי, או אפילו חמאם, מהסוג שאני כל כך לא אוהב:

וַיֹּאמֶר ה': זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה, וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד. אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה; וְאִם לֹא, אֵדָעָה.

סיכום ביניים: לבורא עולם מגיעים דיווחים מהשטח על רמתם המוסרית הירודה של תושבי סדום ועמורה, והוא הולך לבדוק הכצעקתה. אם אכן כך הדבר, הוא יעשה להם סדום ועמורה שמה.



...וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'. וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע?! אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר; הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם, לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ? חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע! חָלִלָה לָּךְ! הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?". וַיֹּאמֶר ה': "אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר, וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם". וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר: "הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי, וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר. אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה; הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר?". וַיֹּאמֶר: "לֹא אַשְׁחִית אִם אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה". וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו וַיֹּאמַר: "אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים". וַיֹּאמֶר: "לֹא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים". וַיֹּאמֶר: "אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי, וַאֲדַבֵּרָה; אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים?". וַיֹּאמֶר: "לֹא אֶעֱשֶׂה אִם אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים". וַיֹּאמֶר: "הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי; אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים?". וַיֹּאמֶר: "לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים". וַיֹּאמֶר: "אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי, וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם; אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה". וַיֹּאמֶר: "לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה". וַיֵּלֶךְ ה' כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם, וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ.

אני מביא את הקטע הזה בשלמותו, כי הוא מאוד מדויק. לא טעיתי בתור ילד: אכן יש כאן מיקוח, והוא מזרחי אסלי אורגינל. הקונה (או המוכר?) מוריד בהתחלה חמש ואז עשר כל פעם, ובהדרגה נכנסים קודים של נימוס והתנצלות (למרות שעם ההאשמות האלה בפתיחה כמו "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?", בעל הבאסטה היה מעיף אותנו מזמן מן השעון ישר עד ג'בליה). ולמי שנולד אי שם בערבות פולין או סתם התקלקל מתרבות המערב, נדגיש שבמיקוח קלאסי כמו שלנו, שני הצדדים נהנים במידה שווה. קשה להסביר למה, זה פשוט הקוד התרבותי: המוכר מתמקח עם מי שהוא מכבד, עם מי שהוא אוהב. יש קטע בספר "יסמין" שבו בעל באסטה ערבי מתמקח עם מישהו שהוא מאוד אוהב ומעריך, מישהו שמוריד אותו למחיר רצפה: תוריד לי במחיר ככה וככה, ותוסיף לי גם את הדבר הזה כאן וכן הלאה. באמצע נכנס איזה תייר ושואל כמה עולה משהו, המוכר עונה לו, ההוא שואל אם יש הנחה והמוכר חוטף עליו את הג'ננה ומגרש אותו תוך שהוא צועק עליו שאצלו לא מתמקחים - וחוזר בחיוך להמשך המיקוח. ובאמת, קשה לקרוא את הקטע הזה בבראשית י"ח ולא להרגיש שאלוהים דווקא נהנה מהסיטואציה. הוא לא מוטרד ממנה. מצד שני, הוא הרי יודע בדיוק כמה צדיקים יש בעיר אז מה איכפת לו לרדת לגובה הדשא.

ועדיין, הילד שבי מתעצבן: איפה הכבוד, איפה? מי אברהם חושב שהוא, למען השם, שהוא מרשה לעצמו להתמקח עם השם כאילו הוא חבר שלו? ולהטיח בו כאלה האשמות?

כדי להבין מה עיצבן אותי אז, ומה הלקח שלנו להיום, אנחנו צריכים לקפוץ קצת קדימה בזמן, אל הדיאלוג "אותיפרון" של אפלטון. בדיאלוג הזה, אפלטון מפגיש בין סוקרטס לבין ידידו אותיפרון, ממש מחוץ לבית המשפט. השניים מחליפים כמה ברכות ומתעדכנים, והנה מתברר שאותיפרון הגיש הרגע תביעה נגד אביו, לא פחות, בהאשמה כי זה הרג את אחד מעבדיו (שאגב, הגיע לו - הוא היה רוצח בעצמו). עד כאן הסיפור לא מרגש במיוחד, אלא שמתברר שאותיפרון סבור שהמעשה שהוא עושה נכנס לקטיגוריה של "דברים שאהובים על האלים", וכי בשל כך הוא עצמו, אותיפרון, נכנס לקטיגוריה של "חסיד". וזאת יש לדעת, שבדירוג היווני של ארבעת סוגי המצוינות - arete - נקבע כי החסידות היא אחד מהסוגים הללו. כמובן, כשיש כל כך הרבה אלים בפנתיאון, שנוהגים להתערב על ימין ושמאל במעשי בני האדם משיקולים שאינם תמיד ברורים למתבונן מהצד, כדאי לך מאוד לדעת איזה אל אוהב מה, כדי שתוכל להימנע מלעצבן את אחד מהם ולהסתכן בהפיכה לחיה משונה או סתם במוות אכזרי. על כל פנים, סוקרטס מנחית על אותיפרון פטיש חמש קילו, שידוע מאז בתולדות הפילוסופיה כ"בעיית אותיפרון":

"האם אהובה היא (החסידות) על האלים מפני שחסידות היא, או מפני שהיא אהובה (עליהם) היא קרויה חסידות"?

במלים אחרות, ובתרגום לימינו: מה הקשר בין הציווי הדתי לבין המוסר? נהוג לחשוב שהאל מעוניין שנתנהג בצורה מוסרית. ובכן, ההגיון הפשוט אומר שיש לנו שתי אפשרויות.
ראשית, יתכן שאלוהים מעוניין שנתנהג בצורה מוסרית בגלל שזה באמת טוב להיות אדם מוסרי, ואלוהים חפץ שנעשה את הטוב. הבעיה היא שאז יכול אדם להיות מוסרי בגלל שהוא מבין בעצמו שזה טוב, גם ובעיקר בלי כל הכאב ראש של הדת מסביב. האדם יכול להבין בעצמו מה טוב ומה רע, והוא לא צריך את אלוהים בשביל זה.
ושנית, יתכן שהמוסר מוגדר כיפה וטוב בגלל שאלוהים הוא שציווה עליו, בגלל שאלוהים חושב שהוא טוב ויפה. הבעיה היא שאז יכול להיות שהמוסר לא באמת צודק, ושאנחנו עושים מה שאלוהים אומר בלי לחשוב לרגע אם זה באמת נכון ומוסרי או לא. במלים אחרות, אם המוסר לא צודק באופן אינהרנטי, מתוך עצמו, אז הוא שרירותי. ואנחנו לא אוהבים דברים שרירותיים.

בקיצור, מבעיית אותיפרון אנחנו אמורים לצאת עם ספק רציני באשר ליכולת שלנו להבין את הקשר בין דת ומוסר: אם אנחנו רוצים להשוויץ בזה שהדת שלנו מוסרית, זה מוביל לזה שאפשר להסתדר יופי בלעדיה; ואם אנחנו רוצים להשוויץ בזה שצריך לעשות כל מה שאלוהים אומר בלי לחשוב אם זה טוב או רע ליהודים, נשארנו עם אלוהים שאין לו אלוהים והוא יכול לקבוע לנו כללי מוסר שאינם צודקים כלל וכלל.

 ועכשיו נחזור לאברהם, ונבין את ההבדל.

כשאני התעצבנתי, זה היה בעיקר בגלל שתפסתי את אלוהים, כמו שנהוג לתפוס אותו גם בגילאים מבוגרים יותר, כמושלם. כמשהו שלא אמור לשגות לעולם. ומשהו שלא טועה זה לא משהו שמתמקחים איתו. אף אחד לא מתמקח עם מחשבון של קאסיו שאומר לנו ששתיים ועוד שתיים זה ארבע.

אבל הנה הטעות שלי.

ההתמקחות הזו מראה לנו לא שאלוהים ואברהם הם שני באסטיונרים בשוק של העיר העתיקה, אלא משהו עמוק יותר וגם עתיק יותר. כי הסיפור הזה נכתב בתקופה שבה תפסנו את אלוהים אחרת. לא תפסנו אותו עדיין כאותו דבר מושלם שאינו טועה לעולם, כאותו מחשבון קאסיו. תפסנו אותו כמשהו פחות אינסופי, פחות נשגב, פחות טרנסצנדנטי. תפסנו אותו כמישהו ולא משהו, מישהו שאפשר לדבר איתו, ולשכנע אותו, ולפעמים גם להוריד אותו מהעץ כמו שמשה יעשה בהמשך. אמנם אולי לא כל אחד יכול, אבל יש אנשים שיכולים.

וכשהבנתי את זה הפסקתי להתעצבן, והתחלתי להבין. כמו בסיבוב הפרסה עם ההורים, זה להבין טוב יותר עם מי יש לך עסק. וכאן יש לנו עסק עם יהדות מסוג קצת אחר מזו ששולטת היום בכיפה. זאת היהדות של פעם, לפני כל התחכום והתפיסה שאלוהים מצוי עשרים אלף מיל מעל לארץ. זאת היהדות שכוללת בתוכה המון בלגן, בלגן שמח. זה לא סתם שהמסמך המייצג של רוח היהדות הוא התלמוד, עם שלל המחלוקות וההתנגשויות הממלאות בו כל דף ודף. וכאן, האב המקורי מספר אחת שלנו הוא כזה שלא מהסס לקרוא את אלוהים לסדר, ולא בעדינות יתרה, כשהוא חושב שהוא צודק ואלוהים לא. יש כאן חוצפה יהודית בריאה, ויש כאן אלוהים שלא מנסה לצאת גבר, ודמות אלוהית שלא נתפסת כמשהו מושלם בתכלית השלמות אלא כמשהו יותר קרוב ונגיש.

והיהדות הזאת, ששוברת לנו את הדעות הקדומות שאיתן אנו באים לטקסט, כולל הדעה הקדומה לפיה האל הוא האם-אמא של האינסוף, ששומטת את הקרקע לבעיית אותיפרון בהציבה בפנינו שלל בעיות אחרות שמעצבנות ילדים, שמציגה את הדמות והמופת לעם היהודי כמי שכמו נכדו, שׂורה עם אלהים ויכול, היא בעיניי היהדות במיטבה.