יום רביעי, 29 בינואר 2014

על שר הטבעות המקורי: "יצאת צדיק" או "יצאת פראייר"?

המניע העיקרי של העלילה ב"שר הטבעות" של טולקין הוא הטבעת האחת, זו שגורלו של הרוע האולטימטיבי כרוך בה. אלו שקוראים את "ההוביט", הספר הראשון של טולקין העוסק בהרפתקאות כאלה ואחרות בארץ התיכונה, נתקלים בטבעת דרמטית הרבה פחות. שם, מי שעונד אותה נעלם מן העין, לא פחות - אבל גם לא יותר. היא מאפשרת לבילבו באגינס, שמוצא אותה אי שם במערות תחת הרי הערפל, להינצל ולהתחמק מכמה וכמה מצבים לא נעימים ובראשם המפגש בגולום שקם עליו להורגו - אבל הכל בחיוך ובסבבה, כיאה לספר ילדים.

הרעיון של טבעת שמאפשרת לעונדיה להיות בלתי נראים הוא עתיק למדי בתרבות המערב, והמקום המוקדם ביותר שבו הוא מופיע הוא אצל אפלטון. ספרו "המדינה", שנוגע במגוון רחב ביותר של סוגיות ובמרכזן תיאורה של המדינה המושלמת, פותח בדיון אודות הצדק והמוסר. תראסימאכוס טוען בלהט שהחוק אינו קשור לצדק, אלא הוא רק משרת את השליט, שקובע את החוק לצרכיו שלו. סוקרטס מנסה לקרוע לתראסימאכוס את הצורה, ונוחל הצלחה חלקית למדי.

כאן נכנס גלאוקון לתמונה, וזה כבר מעניין כי גלאוקון הוא לא סתם דמות היסטורית כמו שאר המשתתפים, אלא הוא אחיו למחצה של אפלטון. גלאוקון פותח בעדינות, ושואל:
"סוקרטס, כלום רוצה אותה להיראות כאילו הכנסת זאת בלבנו, או רצונך להביאנו באמת לכלל דעה שמכל הבחינות מוטב לו לאדם שיהא צדיק משיהיה רשע?".

ובעברית של ימינו: אח שלו, על תראסימאכוס הצלחת איכשהו להתגבר, אבל אנחנו כאן רחוקים מלהיות משוכנעים. כשבוחנים את הדברים, ממש לא ברור שלהיות צדיק זה כזה גליק.

וגלאוקון ממשיך ופורש טענה שנשמעת שם בשכונה. הרעיון הוא שבינינו, כל אחד היה מעדיף לעשות מעשי עוול כדי לנסות ולהשיג את כל מה שיוכל. זה הרי הרבה יותר טוב מלהימנע ממעשי עוול, דבר שלא מקדם אותנו לשום מקום. מה שכן, הנסיון של סדום ועמורה מלמד אותנו שכשכולם מנסים לדפוק את כולם, אנחנו לא מגיעים רחוק, ולכן בני האדם הגיעו לפשרה לפיה כולם ינסו להתנהג כמו ילדים טובים כדי שנוכל בכל זאת לחיות ביחד איכשהו.
אבל, שואל גלאוקון, מה יקרה כשתיכנס לתמונה טבעת קסמים?





בוא ניקח איש צדיק (לכאורה, כן?), ונכניס אותו לסיפור על אבי אבותיו של גיגס הלודי. לא מכירים? הוא היה רועה, ולמזלו נקלע לסופת ברקים ורעידת אדמה. נפער סדק באדמה, ובו הוא מצא מגוון אוצרות ובהם טבעת. וכמו שאתם חושדים, זו אכן היתה טבעת שכשמזיזים בה חלק מסוים, העונד אותה הופך לבלתי נראה. הבחור לא חשב פעמיים, הגיע לארמון, נאף את אשת המלך, ויחד איתה רצח את המלך ועלה לשלטון.

"והנה, אילו באו לעולם שתי טבעות כאלה, ואחת - שם אותה הצדיק על אצבעו, ואת השניה - הרשע, הרי יש לשער ששום אדם לא יהיה עשוי פלדה עד כדי כך שיעמוד בצדקתו, ויבליג על נפשו להינזר מרכוש לא לו ולבלי געת בו, הגם שהרשות בידו לקחת בלי חשש אף מכיכר השוק ככל אשר ירצה, ולהיכנס לבתים ולשכב עם מי שירצה, ולהרוג ולהוציא מבית הסוהר את כל אשר ירצה, ולעשות כל שאר דברים כאלוהים בבני האדם. ובמעשים אלה לא יהיה הצדיק נבדל במאומה מהרשע".

והוא ממשיך וטוען שהמסקנה ברורה: המטרה שלנו צריכה להיות לא להיות צדיקים, אלא להיראות צדיקים. להיות צדיק ממש לא עוזר לך בחיים, כי אז אתה פראייר. כי אם ניקח את הרשע הגמור ואת הצדיק הגמור, נגלה שהצדיק באמת גמור כי הוא לא ישקיע ביחסי ציבור ולא ישכור את שירותיו של רני רהב, והוא יולקה, יעונה, ייאסר, יסומא, ובסופו של דבר אף ייצלב. באותו זמן, הרשע המושלם שלנו יידע להיראות כאילו הוא צדיק, דבר שיאפשר לו לרכוש לגיטימציה, להגיע בקלות לעושר ולשלטון, וגם לעשות תספורות לקהל חוסכי הפנסיה - שעוד יריעו לו.

גלאוקון משרטט משוואה פשוטה: צדיק = פרייאר. ובינינו - הרי המחשבה הזו חלפה גם בראשנו לא פעם ולא פעמיים. תדמיינו את הידיים של חיים הכט עכשיו: מה אתם הייתם עושים עם כזאת טבעת?

טולקין, שגיבורו בילבו מייצג את הפשטות הכפרית האנגלית במיטבה, זו שלפני עידן התיעוש והאוטומציה, מודע כמובן למורשת של מיתוס הטבעת שבו הוא עושה שימוש. ולכן הוא עובד מתוחכם. הנה מה שקורה כשגאנדאלף הקוסם מוסר את תמונת המצב לפרודו, אחיינו של בילבו והגיבור של "שר הטבעות": גולום, בעליה הקודם של הטבעת, הסגיר לכוחות הרוע את מיקומה הנוכחי, ועכשיו סאורון - הרוע במיטבו - לא יחסוך במאמצים כדי לקרוע את פרודו לגזרים בהקדם האפשרי:

"The Shire - he may be seeking for it now, if he has not already found out where it lies. Indeed, Frodo, I fear that he may even think that the long-unnoticed name of Baggins has become important".
"But this is terrible!" cried Frodo. "Far worse than the worst I have imagined from your hints and warnings. O Gandalf, best of friends, what am I to do? For now I am really afraid. What a pity that Bilbo did not stab that vile creature, when he had a chance!".
"Pity? It was Pity that stayed his hand. Pity, and Mercy: not to strike without need. And he has been well rewarded, Frodo. Be sure that he took so little hurt from the evil, and escaped in the end, because he began his ownership of the ring so. With Pity".

בילבו עומד במבחן שבו הצדיקים הגמורים אמורים להיכשל: למרות שהיה בידו את הכוח העצום של הטבעת, הוא לא ניצל אותו בכדי לרצוח את גולום - למרות שהיה בידיו צידוק מלא לכך. ובניגוד לצדיק הפרייאר שמתאר גלאוקון, אצל טולקין הצדיק יוצא נשכר. בגלל שהאקט הראשון שלו עם הטבעת היה אקט כל כך חיובי, הוא יעבור בנזק מינימלי את התקופה שבה הטבעת תהיה ברשותו, ואפילו יוכל לעשות את הצעד הבלתי אפשרי ולוותר עליה מרצונו.

סוקרטס עוד ימשיך ויגולל את התשובה לגלאוקון במשך כמה מאות עמודים. הוא יטען שכדי להסביר את הדברים לאשורם, צריך להסתכל על מודל גדול יותר ולראות איך המדינה המושלמת עובדת. אחר כך הוא יקיש מהמדינה האולטימטיבית, שבה כל אחד עושה את חלקו בצורה טובה אבל רק את חלקו, על הנפש של האדם היחיד, שנפשו פועלת מתוך הרמוניה מוחלטת.

הדרך שבה טולקין מתמודד עם המיתוס הזה מופלאה גם היא; אבל אותו הרי אתם מכירים. תרשו לי בהזדמנות זו להמליץ לכם בחום על "המדינה" של אפלטון, המצויה בכרך השני של כתביו בחנות הספרים הקרובה לביתכם. קצת פחות ארוך משר הטבעות, ושווה לא פחות!


בסרט, סטיב ג'קסון עירבב בין כמה סצינות (חוץ מלהפוך את פרודו, שבספר הוא בן חמישים, לילדון חסר חוט שדרה), והעביר את הדיאלוג מביתו של פרודו הרחק אל מכרות מוריה. עדיין, זה חזק: