יום שלישי, 14 בינואר 2014

על אבשלום - האב טיפוס של הטיפוס שקם על אביו

דוד היה המלך הראשון שלנו. כלומר, פורמלית היה זה שאול, כמובן. אבל שאול היה פשוט טוב מדי, פשוט פשוט מדי. דוד היה זה שלוקח את המגיע לו בכח כשצריך, היה זה שכולם אוהבים מבלי שיאהב חזרה, היה זה שמגלה מדי פעם אכזריות בלתי נתפסת.

ומה הפלא שלמלך האמיתי הראשון שלנו, קם האב טיפוס של טיפוס הבן הנאלח שקם על אביו בחייו, וכזה שרמת קור הרוח והאכזריות שלו לא נפלו מאלה של אביו?

אבל בל נקדים את המאוחר. נציץ לרגע בנעמה בת מלך גשור, שנבחרת להיות אשתו הרביעית של דוד - אחרי מיכל בת שאול, אחינועם היזרעאלית ואביגיל. לא הרבה נמסר לנו על המאורע, אולם ניתן להניח שהחתונה הזו היתה פרי שיקול פוליטי נפוץ באותו זמן, שנועד לקשור בין הממלכה הצעירה של דוד לשכנתה. אבשלום הוא הבן השלישי, אחרי הבכור אמנון (בנה של אחינועם) והבן השני כלאב (בנה של אביגיל).

הימים עוברים, והפעם הבאה שניתקל באבשלום תהיה כרוכה בנסיבות נוראיות. אמנון, הבכור, התאהב באחותו למחצה תמר, שהיא אחותו של אבשלום. יונדב, חברו הטוב של אמנון ו"איש חכם מאוד", נותן לו עצה בכדי שיפסיק להסתובב בבקרים עם פרצוף מבועס שהורס לכולם את היום. אמנון שומע בעצתו, מעמיד פני חולה ומבקש מדוד, אביו, שישלח לו את תמר כדי שתכין לו אוכל. דוד אכן שולח לקרוא לה, ואמנון מנצל את ההזדמנות ואונס אותה. הקורא, עדיין מזועזע מהמעשה הנורא, ממשיך ונתקל באחד הפסוקים הקרים, היבשים וחסרי הרחמים במקרא כולו:




וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד, כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ. וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן: 'קוּמִי לֵכִי'.

תמר הולכת "הלוך וזעקה", שמה אפר על ראשה וקורעת את בגדיה. אמנון מאמץ אותה אל ביתו, שם היא יושבת שוממה - ביטוי מקובל במקרא לתאר את עולמה של הנאנסת שנחרב עליה, שכן יחלפו עוד כמה אלפי שנים שבמהלכן אף אדם המכבד את עצמו לא יינשא לאף אישה כזו.

דוד שומע את הדברים "ויחר לו מאוד", אולם הוא אינו עושה דבר, והקורא נזכר מיד בסיטואציה דומה המתוארת בספר בראשית. שם, לאחר האונס של דינה בידי בנו של שליט שכם, יעקב שומע ואינו מגיב. בניו יפשטו על העיר בעורמה, לאחר שיערימו על אנשי שכם ויגרמו להם לעבור ברית מילה מתוך תקווה כי הדבר יכשיר את הלבבות לאיחוד בין משפחת יעקב לבין בני העיר. בני יעקב ישחטו את כל הגברים בעיר ויבזזו אותה. יעקב מסתייג מהדברים, אולם במידה מסוימת שתיקתו הובילה אליהם. גם שתיקתו של דוד כאן תוביל לתוצאות עקובות מדם.

אבשלום אינו מחליף אף מילה עם אמנון, ולא אצה לו הדרך. הוא את הנקמה שלו אוהב קרה. כעבור שנתיים, הוא מזמין לחגיגות הגז את אמנון ואת יתר אחיו, ומורה לנעריו לרצוח את אמנון לכשישתכר. לאחר מכן הוא בורח לגשור, ארצו של אימו, ושוהה שם שלוש שנים. בינתיים, דוד מתגבר על מות אמנון ונפשו מתחילה לצאת אל אבשלום. לא בפעם האחרונה, אנחנו מרגישים שבין דוד לאבשלום יש קשר מיוחד. למרות המעשים הקשים, דוד עדיין אוהב אותו מאוד. עוד נראה עד כמה האהבה הזו תחזיק מעמד.

גם ליואב, הרמטכ"ל של דוד, נמאס לראות פרצוף מבועס כל בוקר - את הפרצוף של דוד. הוא לוקח אשה חכמה מתקוע, ומוביל אותה לעמוד לפני המלך ולספר לו סיפור לפיו יש לה שני בנים שהאחד רצח את חברו, ועתה היא מבקשת להציל את הבן הנותר. דוד, שהיה צריך ללמוד לקח ממשל כבשת הרש ולהבין שאנשים עלו על הטריק של להציג בפניו מחזות משפטיים קשים שמשקפים את חייו שלו, טוען בלהט בזכות השארת הבן הרוצח בחיים, ואז מתגלה לו כי אכן יואב ארגן את כל הסיפור ממש כאילו היו השניים יהודה ברקן ודנוטה. הוא שולח את יואב להשיב את אבשלום מגשור, אולם בשלב זה הוא מתנה את הדברים בכך שאבשלום לא יראה את פניו.

אבשלום חוזר הביתה. והוא כובש את הלבבות, כיאה לבנו של דוד. המקרא לוקח צעד אחורה ומסביר לנו לראשונה איך הבחור נראה:

וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד. מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם. וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ, כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ, וְשָׁקַל אֶת-שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ.

לא רק אני, הקירח, מקנא.

עוברות שנתיים, ולאבשלום נמאס לחכות. הוא לא בא חזרה כדי שהמלך ייבש אותו. אז הוא שולח את עבדיו לשרוף את החלקה של יואב, שבה הוא מגדל שעורים, וכשיואב מגיע לברר את פשר ההצתה, הוא מבהיר לו את מה שהוא מבהיר. יואב הולך לדוד, ומשכנע אותו להוציא את אבשלום מהפריזר ולפגוש בו - ובכך להביע מחילה על רצח אמנון.

אבשלום מעביר את התוכנית שלו להילוך שני. הצעד הבא - שיפור וביצור המוניטין בקרב ההמון.

כמו כל בכיר ישראלי, קודם כל צריך לדאוג לוולבו. אז הוא מארגן לו מרכבה, וסוסים, ולא פחות מחמישים אנשים שרצים לפניו. הוא עומד בשער העיר, כלומר בכניסה לבית המשפט העליון, ומתחקר את בעלי הדין שמגיעים לשם, תוך שהוא מודיע להם כי דוד - ראש הבג"צ של אז - מנותק מהעם. והוא מגנב - לא גונב אלא מגנב - את לב העם, לאט לאט. הוא ממנה את עצמו לשופט, וכשבא אדם להשתחוות לו, הוא לוחץ לו ת'יד ומוריד לו בוסה. ככה עושים קמפיין! אני בטוח שהוא גם הקפיד לומר כל הזמן משהו על "שלום וביטחון".

ולאחר זמן לא קצר (המקרא מציין "ארבעים שנה" אבל זו נוסחה קבועה לציון של "המון זמן"), ההילוך עובר לחמישי. אבשלום מבקש מדוד רשות ללכת לחברון. לאבשלום יש חוש היסטורי, כי חברון היתה המקום בו הכריז אביו על עצמו כמלך, ובה מלך במשך שבע שנים טרם שקיבל את המינוי הרשמי למלך על כל ישראל. ואכן, בחברון מכריז אבשלום על עצמו כמלך. אחיתופל, היועץ מס' 1 בהיסטוריה, מארגן את העם צ'יק צ'ק מאחורי אבשלום, ודוד קורא מהר את המצב ובורח. הוא עולה במעלה הזיתים במצב נפשי קשה, "הלוך ובכה", ופוגש את חושי הארכי - ושולח אותו בו במקום לתפקד כחפרפרת אצל אבשלום ולנסות ולסכל כמיטב יכולתו את עצותיו של אחיתופל.

אבשלום עולה על ירושלים, ונכנס אל הארמון ללא קרב. המקרא מקמץ בפרטים, אבל אנחנו יכולים לתאר לעצמנו את השולחן שהוא פותח, את היינות הנמזגים מבין הכדים המובחרים ביותר שבמרתף, את מצעד המנות שעולות בסך. האוכל נגמר, מדליקים נרגילה, ואבשלום שואל: "נו, אז מה עכשיו"?

ובעקבות העצה של אחיתופל, עולה המסך על אחת הסצינות המחרידות ביותר בתנ"ך. כל העם מגיע לארמון, לראות מה החדשות. על הגג יש התרחשות משונה - נוטים שם אוהל.

ולאוהל מובאות עשר פילגשים של דוד שאותם השאיר מאחור. והאוהל פתוח.

כי כולם צריכים לראות, אחרת זה לא זה.

וכולם רואים כיצד אבשלום שוכב, אחת אחת, עם כל העשר.

וזה קורה לאט. וזה לוקח זמן.

ואנשים לא מאמינים, וזה קורה להם מול העיניים.

וכולם מבינים, בדיוק כמו שאחיתופל תכנן, שעכשיו זה רציני. שאבשלום לא משחק משחקים.

ממש כמו להקת חיות בסוואנה שמככבת אצלנו בנשיונל ג'אוגרפיק, יש כאן עניין של זכר אלפא. עניין שצרוב בגנים של בני האדם. כשהזכר החדש מגיע, הוא מבטא את מעמדו החדש בצורה הזו. זה פרימיטיבי, זה חייתי, וזה פרסום אפקטיבי. אחיתופל - השילוב התנ"כי של גבלס עם [השלימו את החסר בקרב אנשי הפרסום הישראלים כי אני לא רוצה שיתבעו אותי דיבה עם משכורתי הנוכחית] - קולע בול למטרה.

ואחיתופל ממשיך לעצה הבאה, והיעילה מכולן: על אבשלום לגייס בזריזות צבא של 12,000 חיילים. אחיתופל ייצא איתם, עוד הלילה, ויעלה על המחנה של דוד, שעדיין לא הספיק להתרחק. האנשים שעם דוד ייבהלו וינוסו על נפשם, אחיתופל יחסל את דוד לבדו, וכך הממלכה תעבור לידי אבשלום בצורה הנקיה והיעילה מכולן.

חושי מבין שזה מה שנקרא בכדורסל ה"מאני טיים". הוא מסביר לאבשלום שאחיתופל טועה: מכיוון שעם דוד נמצאים כמה גיבורים, יהיה עדיף לאסוף קודם את כל העם ואז לעלות עליו. ומסתבר שאבשלום, שהיה אמנם חתיך ואלפא ועם שיער, כנראה לא היה מבריק מדי. הוא מקבל את עצתו של חושי, שמקנה לדוד עוד כמה ימים. חושי שולח מיד לבשר את החדשות לדוד, שממהר לחצות את הירדן ולברוח רחוק יותר.

אחיתופל, שהיה כאמור מעט יותר אינטליגנטי מאבשלום, מבין לאן כל העסק הזה הולך. אז כמו רבי האומנים בשחמט, שנכנעים עוד במסע ה-20 למרות שהמט עדיין רחוק בגלל שהם רואים שהוא בלתי נמנע וחוסכים לעצמם את החצי שעה עד לשם, הוא סוגר את העסק. הוא תולה את עצמו, ומשאיר אותנו עם הביטוי השגוי כל כך של "עצת אחיתופל" כעצה לא מוצלחת.

הצדדים נערכים למלחמה של ממש. שניה לפני יריית הפתיחה, דוד עוד מספיק לומר לחברי המטכ"ל, כשכל העם שומע, "לאט לי לנער לאבשלום". אמנם מלחמה, אמנם הילדון החמוד שלי שכב עם פילגשיי, כבש את ארמוני, זומם לרצוח אותי ולרשת את ממלכתי, אמנם ייהרגו כאן המון אנשים באשמתו הבלעדית, אבל דחילק - איזי על הילד. הוא קצת שובב, זה הכל.

הקרב אכזרי וקצר. עשרים אלף איש נהרגים. אבשלום מסתבך בשערו בעץ אלה, הסוס שעליו רכב בורח והוא נשאר תלוי בין צמרת לארץ. אני כבר לא מקנא בו על השיער. מדווחים ליואב. הוא מגיע ומסיים את חייו של אבשלום.

ואיך דוד מגיב לבשורה, אתם שואלים? כשהשליח מגיע לבשר את החדשות, הוא שואל: "השלום לנער, לאבשלום"? מה שלום התכשיט הקטן שלי?

וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ: 'בְּנִי אַבְשָׁלוֹם, בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם, מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם, בְּנִי, בְנִי'.

התשועה הופכת לאבל. העם מתגנב חזרה כמו שמתגנבים מובסים. כולם שומעים את דוד ממשיך וממאן להתנחם:
וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל: 'בְּנִי אַבְשָׁלוֹם, אַבְשָׁלוֹם, בְּנִי, בְנִי'.

אכן, אין ספק: למלך האמיתי הראשון שלנו היה בן שמילא את כל דרישות התפקיד של הבן שקם על אביו. אולי זה לא פלא שדוד אהב אותו כל כך. אולי הוא זיהה בו את אותו ניצוץ של תאווה חסרת מעצורים לכח ולשלטון, אותו ניצוץ שמשותף לכל שליט ובוודאי לכל מלך שלא קיבל את מלכותו בירושה. לאורך כל הסיפורים אודותיו, דוד תמיד מפתיע אותנו כל פעם מחדש - וגם כאן, כשאנחנו רואים אותו בחולשתו. קשה להתבונן בו בפרק הזה של חייו מבלי שהלב ייצבט.

ואבשלום? גופתו מושלכת ביער ונערם עליה גל אבנים. יד אבשלום, שהמקרא מציין כי היא קיימת "עד היום הזה", היא המצבה שהקים לו עוד בחייו, משום שהיו לו רק בנות.
האם זו אותה יד אבשלום המוכרת לנו היום? ככל הנראה לא. אבל בינינו, גם לא מגיע לו. מילא שעיר, מילא חתיך, מילא שקרן, מילא אלפא, אבל לפחות תקשיב למי שחכם ממך!