יום שני, 16 בדצמבר 2013

לסיכום הסופה - על שלג, על שערות לבנות ועל האיש שאי אפשר שלא לאהוב - רבי אלעזר בן עזריה

השבת המושלגת שעברה עלינו כאן העלתה לי את זכרה של שבת מושלגת אחרת, אי שם בגליל, לפני כמה שנים.

הלל הזקן, ההוא מבית הלל, עדיין אינו זקן, אבל הוא בהחלט רועד מהקור. אבל זה לא בגלל שאין חימום, אלא בגלל הצמא העז שלו לדברי חוכמה. הוא היה פועל עני, שבכל יום ויום הקדיש חצי משכרו היומי לפרנסת המשפחה, ואת החצי השני מסר לידי שומר בית המדרש כדי שייתן לו להיכנס. יום אחד, ביקש להיכנס לבית המדרש מבלי לשלם, שכן הפרוטה לא היתה מצויה בכיסו. את שומר בית המדרש לא מעניינות דקויות. הוא יש לו עבודה, והלל הזקן לא עובר את הסלקטור ונשאר בחוץ. אבל הוא עדיין רוצה לשמוע דברי אלוהים חיים, אז הוא מטפס לגג, נשכב עם הפנים בתוך הארובה, ומקשיב לדבריהם של גדולי הדור, שמעיה ואבטליון.

והוא נשאר שם על הארובה, והשבת נכנסת. והוא עדיין שם, ושלג יורד. והוא עדיין שם, והשלג מכסה אותו במשך כל הלילה. כשלמחרת לא מאיר האור בבית המדרש, מביטים שמעיה ואבטליון במעלה הארובה ורואים בה דמות אדם. הם מזדרזים לעלות למעלה, שם הם מוצאים ומגלים את הלל הקפוא, הנתון בסכנת חיים. הם אומרים "ראוי זה לחלל עליו את השבת", מדליקים עבורו את המדורה - בבית המדרש! - ומחזירים אותו לחיים.

אותי הסיפור מרתיח, ולא בגלל הסוף החמים והנעים.


המודל של אז, לפיו בית המדרש אינו מקום הפתוח לכל מי שרעב לדברי תורה וחוכמה, אלא מקום שיש לקנות את הכניסה אליו, נראה לנו מוזר ומעוות. ונניח שצריך לשלם, כדי לכסות את החשמל והארנונה; האם דמי הכניסה באמת אמורים להיות כל כך יקרים? חצי משכורת של פועל? והאם השומר לא יכול היה להעלים עין כאשר הלל, העני המסור הזה, שבכל יום נותן לו ביד עייפה ומצולקת חצי משכרו, מגיע פעם אחת בלי כסף?

אחד הזכרונות היותר מתוקים שלי מהמסע שלי בנתיב שביל ישראל היה ביישוב כפר שמאי, מתחת להר מירון. התמקמנו למנוחת הלילה לפני תפילת ערבית, בסמוך לבית כנסת. נכנסתי לקראת תפילת ערבית, ובדקות שהיו שם טרם התפילה הושטתי יד ל"משנה תורה" של הרמב"ם, ולראשונה קראתי את דפי הפתיחה של החיבור המופלא הזה, מרגיש את הרמב"ם יושב לידי ומדבר איתי בשפה שלי. לא חראם לקלקל את זה עם דורמן ודמי כניסה?

אבל זה המצב, ומכיוון שאנחנו יושבים כאן היום, כבר עם חשמל ועם מים חמים, אנחנו רוצים לשמוע סיפורים יותר שמחים, ובראשם - כיצד המודל שאנחנו מכירים היום, של בית מדרש פתוח, בא לעולם.

אבל לפני ההפי אנד, נתחיל עם הבלגנים.

את רבן גמליאל הנשיא ואת רבי יהושע כבר הכרנו בפוסט קודם, שעסק בעיקר בסיפור חייו הטראגי של רבי אליעזר. המחלוקות בין גדולי הדור לא נגעו רק לרבי אליעזר; גם בין השניים הראשונים לא היו חסרות דרמות. באחת הפעמים, רבי יהושע ערער על קביעת בית הדין באשר למועדו של יום הכיפורים. מדובר כמובן בימים בהם נשענו הקביעות הללו על עדים שהבחינו בירח המתחדש, ולא על חישוב אסטרונומי כבימינו. רבי דוסא בן הרכינס, מזקני הדור, חשד בעדים שהיו עדי שקר, ורבי יהושע היה מאלה שכשהם רואים דבר מה שלדעתם אינו צודק - הם הולכים עם הראש בקיר. רבן גמליאל, אנחנו כבר יודעים, ממש לא בקטע של פלורליזם, פוסט מודרניזם ונרטיבים, והוא מצווה על רבי יהושע שיתייצב אצלו ביום שבו חל יום הכיפורים לפי חשבונו של רבי יהושע, במקלו ובמעותיו. כלומר - על רבי יהושע לחלל את היום שלדבריו הוא הוא יום כיפור!

רבי יהושע מתלבט. הוא הולך לרבי עקיבא, ולאחריו לרבי דוסא בן הרכינס, ושניהם מצביעים בפניו על הכורח לקבל את סמכותו של הנשיא, אם מכיוון שבני האדם הם אלה שקובעים את המועדים (בני האדם ולא לוח השנה, ולמעשה - בני האדם ולא אלוהים), ואם מכיוון שעל סמכותו של בית הדין להישאר מוצקה בכל מקרה.

רבי יהושע הולך, בלי חדווה, נוטל את מקלו ומעותיו, ומתייצב כנדרש בפני רבן גמליאל. זה מגלה גדלות נפש, עומד ומנשק אותו על ראשו, ומכנה אותו "בוא בשלום רבי ותלמידי; רבי בחוכמה, ותלמידי - שקיבלת את דבריי". את תגובתו של רבי יהושע לא ניתן היה להשיג באותו מעמד, אבל נראה שהדברים אינם נסלחים ואינם נשכחים. כי בשני מקרים אחרים, רבן גמליאל מגלה בבית המדרש שרבי יהושע חולק עליו, מצווה עליו לעמוד על רגליו וממשיך את דרשתו בעוד רבי יהושע, לא קוטל קנים, עומד נזוף ומושפל משל היה טירון שהפיל את הנשק במסדר.

ההשפלות החוזרות והנשנות מעלות את חמת החכמים, והם מחליטים בצעד חסר תקדים להדיח את רבן גמליאל מנשיאותו. אמרו ועשו. אלא שעכשיו יש בעיה. מי יחליף אותו? אמנם רבי יהושע גדול בתורה, אולם בהיותו מעורב ישירות בתקריות שהובילו להדחה, יש טעם לפגם בכך שייבחר לנשיאות. מועמדים נוספים עולים ויורדים, ולבסוף נופלת הבחירה על מועמד שאינו טבעי - רבי אלעזר בן עזריה.

לא שיש משהו רע בו. להיפך - הוא איש מוכשר, בנו של חכם ידוע, הוא למד תורה מפי ר' יוסי הגלילי, הוא גם עשיר גדול - תכונה שנחשבת להכרחית עבור הנשיא, שהוא קודם כל דמות פוליטית וככזאת כדאי שתהיה מנותקת מאינטרסים כלכליים. מדובר בגרסה התמימה של החיבור בין הון לשלטון, גרסה שדווקא אמורה למנוע את החיבור המשחית הזה. הבעיה היחידה היא שהבחור בקושי קיבל צו ראשון. הוא בן שש עשרה, או שמונה עשרה, תלוי את מי שואלים. ובכל זאת, הפור נופל עליו, וכשהוא הולך לביתו כדי להתיעץ עם אשתו, הוא חוזר למחרת כשכל שערו הפך כבמטה קסם ללבן! וכשנפגוש אותו בכל שנה בהגדה בליל הסדר, שם הוא יושב בבני ברק עם חבריו, הוא יאמר: "הרי אני כבן שבעים שנה...". האוזן הרגישה של החכמים לא נותנת ל"כ" הזאת לברוח מבלי שישימו אליה לב: הוא נראה כאילו הוא בן שבעים שנה בגלל שערו הלבן, אולם הוא עדיין צעיר.

המהפך מושלם בזריזות, ובו ביום מתרחשת מהפכה, גם היא חסרת תקדים. כאמור, רבן גמליאל לא בקטע של מחלוקות. בפוסט הקודם ההוא, העליתי את הסברה שהסיבה לזהירות המופלגת שלו היא הטראומה מהחורבן שעדיין טרי בזיכרון, חורבן בית שני שנבע במידה רבה מהמחלוקות הפנימיות בעם. נדמה שרבן גמליאל שם לו למטרה לעשות הכל, אבל הכל, כדי למנוע פילוג נוסף, כדי למנוע חורבן נוסף. אבל הזהירות הופכת לעריצות, והמתינות הופכת להשתקה ולסתימת פיות. כי הדבר השני שהכי דחוף לר' אלעזר בן עזריה לעשות (עוד נחזור לראשון) הוא למהר, ובאותו יום ראשון לנשיאותו להביא לבית המדרש כמה שיותר חכמים שיעידו על המסורות שהם מכירים, על ההלכות הידועות להם. הפרוטוקול של אותו יום מהווה את מסכת "עדיות", והפרץ חסר העכבות והברקסים של נביעת ההלכות הללו מעיד על עוצמתו של הסכר שנפרץ באותו יום, סכר שעמד שנים רבות והשתיק את קולם של חכמים רבים, בלם את אורן של שיטות רבות.

רבי אלעזר בן עזריה יהווה דמות נדירה של פשטות ושל פשרנות. הוא לא יחפש את השררה, ויקבל בלי ויכוח את ההסדר המחודש שבו רבן גמליאל - בכל זאת, זכות אבות - ישוב למעמדו כנשיא, אולם יחד עימו ועם רבי יהושע ייטלו השלושה במשותף חלק בהנהגה, גם אם סמלי, בכך שבכל שבוע יישא מישהו אחר מהשלושה את הדרשה המרכזית. הוא יטבע את האמירה "דיברה תורה כלשון בני אדם", וכשידונו החכמים בסיפורי יציאת מצרים ויבוא רבי עקיבא ויתהה על השימוש ביחיד ב"ותעל הצפרדע", ויסיק שמכת הצפרדעים כללה רק צפרדע אחת במקום שלל הצפרדעים שכובשות בתמונות ילדותנו בדילוגים עליזים את מצרים, הוא ישתיק אותו בחיוך ויאמר לו "עקיבא! מה לך אצל הגדה? כלך בדברותיך אצל נגעים ואהלות!". בתרגום זריז - עקיבא היקר, פה אנחנו עוסקים בדברי אגדה, וצריך להיות בסטייט אוף מיינד אחר; הקונצים שלך [שבאופן כללי אני לא מאוד מתלהב מהם מכיוון שלדעתי התורה אינה מורכבת מקידודים של תגים ואותיות בודדות אלא פונה אלינו באופן ישיר ופשוט] אולי רלבנטיים בעולם ההלכה הסבוכה והיבשה של הנגעים ואהלות, ואילו כאן דרושה יצירתיות ודרוש הומור. מטריד אותך הפער בין צפרדע אחת לצפרדעים רבות? אין בעיה, הנה אני סוגר לך את הפינה: בהתחלה עלתה צפרדע אחת, הסתכלה ימינה ושמאלה, נתנה שריקה - ואז באו כל השאר.

הוא יהיה זה שיפרש את הקביעה לפיה סנהדרין - בית דין - שמוציאה להורג אדם אחד מדי שבוע נקראת "חובלנית". הפירוש שלו אינו מובן מאליו, שכן הוא מפרש "שבוע" כ-70 שנה. כשזה הרף שנקבע להוצאות להורג, אין ספק שיש כאן ריסון עוצמתי במיוחד על הלהט של הדיינים למצות עם הנאשמים בדיני נפשות את מלוא חומרת הדין. ראוי לציין, עם זאת, שכאשר רבי שמעון בן גמליאל, הנשיא לעתיד, יתייחס לקביעה זו של ר' אלעזר בן עזריה, יחד עם קביעותיהם של רבי טרפון ורבי עקיבא לפיהן לו הם היו בסנהדרין הם כבר היו דואגים לכך שלעולם לא היה מוצא איש להורג - הוא מפטיר ביובש: "אף הן מרבין שופכי דמים בישראל". על הדיינים להיזהר שלא להיות עדינים מדי!

והוא, רבי אלעזר בן עזריה, יהיה זה שינסח את הכלל לפיו פיקוח נפש דוחה את השבת - והנה סגרנו מעגל ראשון עם שמעיה ואבטליון. והוא זה שיקבע כי יום הכיפורים אינו מכפר על עבירות שבין אדם לחברו עד שירצה האדם את חברו - ובכך יוביל אותנו מדי שנה לרגעים בהם אנו יכולים לבחור להסיר את המסכה לכמה רגעים, לחשוף את עצמנו בפני האחר וליצוק תוכן חדש לידידות בינינו.

לא כל הכוכבים הנולדים כבים באותה מהירות בה באו לעולם. לפעמים, גם ילד בן שמונה עשרה יכול, בכמה נגיעות קלות של מכחול, לצייר יהדות שלמה יותר. כי הדבר הראשון שעשה רבי אלעזר בן עזריה באותו יום ראשון רווי אירועים, היה לפתוח את דלתות בית המדרש לכל מי שרוצה לבוא בשעריו. הקריטריון שהציב קודם לכן רבן גמליאל היה מעורפל משהו: הוא היה מכריז ואומר כי כל תלמיד שאין תוכו כברו לא ייכנס לבית המדרש. לא ברור אם זה היה המשך של אותו מודל שראינו קודם, של תשלומים (או של שוחד לשומרים), אבל מה שברור הוא שברגע שבו התבטלה ההגבלה הזו, נהרו פנימה רבים שרצו לשמוע את דברי התורה אולם עד כה נמנע מהם הדבר.

ואם היה לנו חסר עוד משהו כדי להתאהב כליל ברבי אליעזר בן עזריה, הרי שרבן גמליאל, הנשיא המודח, מוזמן להישאר בבית המדרש באותו יום. הוא לא מגורש לשום מקום. אמנם הוא כבר לא נשיא, אבל אין כאן מקום לנקמנות. ורבן גמליאל נשאר, וליבו נחמץ למראה עשרות ומאות התלמידים החדשים הזורמים פנימה, ובליבו מתרקמת ההבנה כי הוא מנע תורה מישראל, והוא נשאר שם ושומע את ההלכות שנדחו עד כה, מקבלות חיים חדשים. גדלות הנפש של הנשיא החדש מאפשרת לנשיא הקודם להקשיב, להכיר בטעויותיו, ולחזור לאחר מכן לנשיאות מתוך גישה אחרת.

והיהדות אחרי רבי אלעזר בן עזריה כבר אינה אותו דבר. היא עשירה יותר, סובלנית יותר, ואני אוהב אותה יותר.