יום רביעי, 20 בנובמבר 2013

על מנכ"ל קופיקס, לארי בירד, מקיאוולי ואבימלך - כשדוחפים לנו את האמת ישר לפרצוף

לפני כמה ימים, בכנס כלשהו, קם ועלה לבמה מנכ"ל קופיקס, אבי כץ. הבחור, שעד לא מזמן היה מנכ"ל של רשתות אחרות, נכנס בסערה לעולם הקפה הישראלי כשיצא בקונספט חדשני - כל החנות בחמישה שקלים. את התוצאות כולנו ראינו - בעיקר תורים מטורפים.
אז היה כנס, והבחור מחזיק את המיקרופון ביד, ומתחיל לדבר. וכשהוא מדבר, כדאי להקשיב. הנה כמה ציטוטים נבחרים:
על מערכת היחסים המורכבת שהוא היה מעוניין לטפח עם זכייניו:
"אצלי ידעו, אני אגיד את זה גס. הייתי אומר - שאם אני אתפוס אותך עם אישתי במיטה, אולי אוותר לך. אבל אם אני אתפוס אותך קונה משהו לא ממני, לעולם לא אוותר לך. אני ארדוף אותך כל החיים. פעם תפסתי זכיין שלא קנה ממני, קניתי מרצדס חדשה, הלכתי אליו לעסק, דפקתי מסמר על הקיר, תליתי את המפתחות של המרצדס ואמרתי לו - אתה רואה, אני תולה את המפתחות של המרצדס פה, והולך לחפש עורך דין שנוסע על סובארו מודל 82, ואומר לו - תגמור לרסק אותו, תחליף את הסוברו במרצדס. באותו ערב המשפחה שלו ישבה אצלי וביקשה סליחה".

ועל מערכת היחסים המורכבת שהוא היה מעוניין לטפח עם לקוחותיו (משום מה הציטוטים הבאים אינם מופיעים ברשת, למרות שהם בהחלט היו במהדורה המודפסת של דה מרקר - אנא סמכו על זכרוני):
"העסק הקודם שלי [מנכ"ל רשת למוצרי תינוקות] היה חרא. הייתי מוכר לך עגלה, ורואה אותך בפעם הבאה אחרי חמש שנים. עכשיו, אתה נכנס אליי, אוכל ושותה - ואחרי שעתיים החזיר שוב רעב".
וגם:
"כשאתה נכנס אליי לחנות, אתה מוריד את השכפ"ץ של "כמה זה עולה לי?", ולא שם לב שהורדת יחד איתו את השכפ"ץ של "אני באמת צריך את זה?", ואז אתה קונה בעשרים שקל ואני מרוויח יותר".

ועל מערכת היחסים הפשוטה שהוא מטפח עם בתו:
"אמרתי לה שאם מישהו אומר שהקפה לא טעים אני מדיח אותה מהירושה. היא עבדה כמו מטורפת ולא ישנה בלילות, עד שבמבחני טעימה הגענו ל-100% הצלחה".

מה אני אוהב בזה? שהמנגנון חשוף. שדופים לנו את האמת ישר לפרצוף. הבחור מנכ"ל, הוא יש לו עסק לנהל ואין לו זמן או כוח לשטויות. הוא יקרע אותך לגזרים - בין אם אתה ספק או לקוח, והוא לא מתכוון להתאמץ לרגע ולהסתיר את זה.

ויש בזה משהו חביב ומשחרר, לראות איך מדי פעם המסכה נושרת, המסך יורד והמנגנון הקפיטליסטי או סתם התאווה לכסף ולכוח ניצבים לך בלי איפור מול העיניים ואומרים אהלן.



האסוציאציה הראשונה שלי היתה לסרט "וול סטריט", שם יש סצינה מופתית בה מייקל דגלאס מסביר לנוכחים למה  Greed is Good, למה תאוות בצע היא דווקא עניין מבורך. והוא מסביר והוא משכנע והוא בעיקר מרענן כי כולם יודעים שככה העסק עובד, אבל מעטים אומרים את זה ישר ולעניין:



ועכשיו נתחיל לעלות רמה, ונתחיל ישר בטופ - באנ.בי.איי., בכדורסל, שעבורי תמיד יהיה קשור בגיבורי שנות השמונים שלי. חלק מהותי מהמשחק הוא מה שקרוי  trash talk, דיבור שכונתי כזה של "אני אקרע אותך, אני פי אלף ממך" וכיוצא בהללו. הגדולים באמת, ולארי בירד הוא בהחלט אחד מהם, שכללו את העניין לכדי אמנות, והדוגמה שלפניכם היא מאלפת: כמה שניות לסיום, בירד טורח לספר לשומר שלו מאיפה בדיוק הוא הולך לקלוע. השומר האומלל (אקסוויר מקדניאל, לא קוטל קנים), למרות שהוא מצויד בכל הידע הדרוש, יכול רק להסתכל בייאוש איך הכדור צולל לסל, ואז עוד לשמוע את בירד המתרחק פולט "מה שכן, חבל שהשארתי שתי שניות על השעון במקום לקלוע עם הסיום". האמת נדחפת לך ישר לפנים.



המקבילה הפילוסופית של העניין היא הגותו של מקיאוולי, ובעיקר ספרו "הנסיך". אמנם לפניו היו לא מעטים, בעיקר מקרב הסופיסטים היוונים, שלימדו שצדק זה פיקציה, שהשליט מחוקק את החוקים לתועלתו הוא ושאין להתחשב במוסר, אבל בכל הנוגע לדחיפת האמת בפרצוף, מקיאוולי שולט. הספר נכתב ישירות לשליטים (ב"נסיך" כאן הכוונה לראש של ממלכה קטנה), והוא כולל מגוון עצות מועילות ביותר. הקורא הנאיבי מופתע אולי לגלות שחסדיה של פורטונה, אלת המזל, הם הדבר הכי חשוב לשליט; שהמוסר ממש לא צריך להדריך את צעדיך, אבל מצד שני חשוב להיראות בעיני נתיניך כאילו הדבר אכן כך. אין שום התייחסות למגבלות מוסריות; המוסר הוא עניין לאנשים אחרים - את השליט צריך לעניין רק איך הוא שורד.

מקיאוולי הפך לשם נרדף לציניות ולחוסר בעכבות מוסריות, אבל אנחנו כבר מספיק גדולים כדי לדעת את האמת. העסק תמיד עבד ככה, וזו פשוט הפעם הראשונה בה המסרים נארזו באופן ישיר. העסק עבד ככה בימי השופטים, כשאבימלך, בנו של גדעון/ירבעל מחסל את אחיו שעלולים לטעון לכתר באופן לא סנטימנטלי במיוחד: "וַיָּבֹא בֵית אָבִיו עָפְרָתָה, וַיַּהֲרֹג אֶת אֶחָיו בְּנֵי-יְרֻבַּעַל שִׁבְעִים אִישׁ עַל אֶבֶן אֶחָת". והעסק עבד ככה כשדוד שלח את אוריה אל מותו כדי להקל במעט על חוסר הנעימות מול העובדה שבת שבע הרתה כמה קילומטרים ממנו בעודו סוגר חודשים שלמים בבסיס אל מול פני האויב. והעסק עבד ככה כשאיזבל קיבצה עדי שקר כדי להוציא את נבות להורג ולצ'פר את אחאב במתנה יפה - הכרם של נבות, אותו האחרון סירב למכור למלך.

ההבדל בין אבימלך לבין דוד ואיזבל הוא שלפחות אבימלך לא הלך סחור סחור. אבימלך לא עטף את המעשה במעשים שיסתירו ויטשטשו אותו. אותו לא מעניין לצאת צדיק - אותו מעניין לצאת מלך. וכאן אנחנו יכולים להתחיל להבין את השאלה היותר מעניינת: למה האנשים האלה חושפים את המנגנון, למה האנשים האלה מורידים את המסכה.

כשאתה שוחט באותה דרך אח ועוד אח ועוד אח, כשאתה מסביר לשומר שלך איך בדיוק אתה הולך לקרוע אותו ואז משחיל את הכדור דרך הגרון שלו ממש מהבלטה שהצבעת עליה, כשאתה מסביר לשליט שמותר לו לעשות כל מה שהוא רוצה, וכשאתה מאיים על קהל הזכיינים הפוטנציאליים שלך במקום להתחנף אליהם, אתה הופך לדמות יוצאת דופן. אתה מצהיר שעד עכשיו היתה כאן הצגה, אבל שאתה גדול מכדי להשתתף בה. אתה הופך למיתוס. אתה מעוניין שיחששו ממך. אתה רוצה לבלוט שתי רמות מעל כולם.

בקיצור, אתה רוצה להיות ההצגה, במקום להיות שחקן בה.

וכאן הכדור חוזר אלינו: האם אנחנו רוצים להיות שחקנים בהצגה החדשה?