יום רביעי, 30 באוקטובר 2013

על מט הסנדלרים של הרמב"ם, ומה הקשר למפץ הגדול?

כשהייתי ילד, החברים שלי ואני למדנו לשחק שחמט בערך באותו זמן. איפשהו בגיל 10-11.

העניין הוא שלא ידענו הרבה. כולנו ידענו איך עושים מט סנדלרים: מוציאים את הרץ והמלכה, ואם הילד שמולך היה פראייר יכולת לקרוע אותו בשלושה מהלכים קצרים.

הבעיה התחילה כשהילד מולך כבר הכיר את המהלך, או אז לא היתה ברירה אלא להתחיל לשחק ממש, לאט ויסודי, במשך המון זמן - במונחים של הילדים שהיינו, אינסוף. כמעט אינסוף כמו לשחק מונופול עד שהמשחק באמת נגמר.


אחת מסוגיות היסוד ב"מורה נבוכים" היא העימות בין התפיסה הפילוסופית (כלומר, התפיסה המדעית של אותו זמן) לבין התפיסה הדתית באשר לתחילת היקום. לפי אריסטו, העולם לא נברא בשום נקודת זמן ספציפית, אלא תמיד היה קיים. את העמדה המסורתית אין צורך להציג - היה אקט של בריאה, אם לפני 5,773 שנה ואם במועד אחר כלשהו; היה אקט ספציפי של התחלה.

אופייני לרמב"ם שלפני שיצלול לנושא, יסקור את העמדות השונות לעומק. ראשית, את העמדה המסורתית אפשר לחלק לשתי עמדות משנה, לפי התשובה לשאלה "האם היה משהו לפני בריאת העולם?". לפי עמדת המשנה הראשונה, שאותה מאפיין הרמב"ם כגישה הדתית המסורתית, האל יצר את העולם יש מאין. לפי עמדת המשנה השניה, אותה מציג הרמב"ם ובצדק כעמדתו של אפלטון (בעקבות הדיאלוג שלו "טימיאוס", שם הוא מציג את האל היוצר - הדמיורגוס - כמי שבורא את העולם באקט של הטלת סדר בתוך חלל כאוטי שהיה כבר קיים), האל לקח את הבלגן שהיה שם קודם והפך אותו להרמוני ומסודר. העמדה הזו רואה את המונח "תוהו ובוהו" כמצביע על מצב כאוטי שהיה קיים לפני הבריאה, ואת הבריאה כפעולה של השלטת סדר וארגון בתוכו.

עד כאן הדברים ברורים למדי לקורא בן ימינו. אבל מה מוביל את אריסטו, תלמידו של אפלטון ואביהם של המדעים, לטעון שהעולם תמיד היה קיים ומעולם לא היה אקט של בריאה?


אריסטו מרים את הראש לשמיים ורואה את התנועה הסדורה של הכוכבים במסילותיהם, או יותר נכון של הגלגלים הנושאים אותם (הסברתי את המודל הזה בפוסט קודם). הוא מבחין בכך שהתנועה שלהם היא מושלמת, גם במובן הזה שלפי כל הנתונים שבידינו היא נשארת קבועה ואינה מאיטה. נראה שהיא תמשיך כך לנצח - ולכן, אומר אריסטו, היא גם תמיד היתה כך. מכיוון שהתנועה נצחית, והזמן הוא משהו שתלוי בתנועה, הרי גם שהזמן נצחי - ולכן העולם תמיד היה קיים. העולם אמנם קיים בזכות האל, אבל לא בגלל פעולות של האל מלמעלה למטה (בריאה או השגחה), אלא בגלל ההשתוקקות של העולם לאל, מלמטה למעלה. זו תפיסה שזרה לנו למדי, לנו המשלבים בין המדע של המאה ה-21 לתפיסה היהודית של הבריאה - אבל היוונים, ובעקבותיהם אנשי המדע עד העת החדשה, הסתדרו איתה מצוין.

זה לא הנימוק היחידי נגד הבריאה, כי נניח למשל שהעולם נברא אתמול בעשר בבוקר. מה הביא את אלוהים להחליט לברוא אותו דווקא אז? אולי משהו דגדג לו באצבעות בחמישה לעשר? הוא פתאום הגיע להחלטה? כל תשובה כזו מניחה שחל באל שינוי כלשהו, אבל האל של הפילוסופים לא יכול להשתנות. האל של הפילוסופים הוא מושלם, וכל שינוי שיחול בו יעיד על כך שהוא אינו מושלם.

המתח בין שתי התפיסות הללו, בין תפיסת הקדמות (העולם תמיד היה קיים, הוא קדמון) לבין תפיסת החידוש (הבריאה), הוא מרכזי ב"מורה נבוכים" ממספר סיבות. הבולטת בהן היא ההשלכה על מידת המעורבות של האל בעולם. אם אנחנו נוקטים בעמדת החידוש, הרבה יותר קל לנו לחיות עם אל שמתערב במציאות באופן קבוע, מחולל נסים ועוצר את הפצצות של הרעים על 00:01 - והרבה יותר קל לנו לחיות עם האל של המקרא, זה שמדבר עם בני האדם ומעורב אקטיבית בהיסטוריה של האנושות ושל עם ישראל. אבל אם ננקוט בעמדת הקדמות, המודל הכיפי הזה פחות עולה בקנה אחד עם האל הפילוסופי, השלו והמרוחק, שנמצא לו אי שם, לא מתערב בעולם ולמעשה אינו מודע כלל לקיומו כי הוא עסוק רק בעצמו.

את התשובה למתח הזה הרמב"ם מנסח בפשטות: אנחנו לא יכולים לדעת. יש כמה סוגיות שהשכל אינו יכול לפצח, וזוהי אחת מהן. בפילוסופיה המערבית העמדה הזו מזוהה עם קאנט, שכלל את הקושי הזה בין ארבע האנטינומיות שלו. בניסוחו של קאנט, אנחנו לא יכולים להסכים עם הקביעה שהעולם נברא בזמן מסוים, כי אז מה היה חמש דקות קודם לכן? ואנחנו גם לא יכולים להסכים עם הקביעה שהעולם היה תמיד קיים, כי אז היתה צריכה לעבור כמות אינסופית של זמן עד שהגענו לרגע הזה, אבל עובדה שהגענו! גם כאן, הרמב"ם היה קודם. אבל היום נתמקד במתקפה הקצרה והיעילה להפליא שלו על העמדה השוללת את הבריאה.

אז קודם כל, הרמב"ם מקדיש כמה מלים כדי לנסות ולשכנע שאריסטו עצמו לא חשב שקדמות העולם מוכחת, אלא שהיא רק מסתברת. לא נכריע כאן בסוגיה הזו, אלא נפרוש את התרגיל המחשבתי שהרמב"ם מציע.

בואו נדמיין נער שגדל באי בודד. אמו מתה בהיותו תינוק, והוא גדל בחברת גברים בלבד. הוא רוכש דעת, ויום אחד הולך ושואל "איך נוצרנו אנחנו, בני האדם"? התשובה שהוא מקבל מתארת את התקופה בה מצוי העובר במעי אמו, שם הוא אינו אוכל, אינו שותה, אינו נושם בפיו ובאפו ואינו נזקק להפרשות. הרמב"ם מסביר כי הנער יחשוב זאת לשקר, מכיוון שהוא יסיק מהטבע של האדם הבוגר שמדובר בסיפורי בדים: אם אני בולע ציפור קטנה, היא תמות מיד עם הגיעה לבטני, אז איך יכול אדם להתקיים בתוך בטן של אדם אחר? ואיך האדם ישרוד בלי אוכל, שתיה והפרשות במשך זמן כה רב? ואיך העובר אמור להתקיים עם חור פתוח בטבורו כל הזמן הזה?

במלים אחרות, הרמב"ם מציע הבחנה בין ההוויה להתהוות. אי אפשר להסתכל בדבר המושלם והמוגמר - במקרה שלנו, טבע היקום היום - ולהסיק מה היה כשהוא נוצר, או להסיק שהוא מעולם לא נוצר כלל. זו טענה חזקה ביותר, ובעיקר אלגנטית באופן מעורר קנאה. הרמב"ם מנחית על העמדה של הקדמות מט סנדלרים בכמה שורות בודדות, וגורם לקהל להריע בטריבונה.

חשוב להצביע על כך שהרמב"ם לא ממהר לטפוח לעצמו על השכם. אמנם, הוא הנחית מכה קשה על היומרה של בעלי עמדת הקדמות, לפיה עמדתם מוכחת. הרמב"ם מקפיד לומר בפה מלא: אמנם העמדה שלהם אינה מוכחת, אבל כך גם עמדת החידוש. הנימוקים שהוא יכול להביא בעד העמדה האחרונה הם בפירוש כאלה שהם רק מסתברים, ורחוקים מלהוות הוכחה מופתית, חדה וחותכת.

אבל הדיון הזה אינו רלבנטי רק לתפיסה העתיקה והימי ביניימית אודות הקדמות - הוא מאוד רלבנטי גם לדיון המדעי היום אודות מוצא היקום. כי בסופו של דבר, תיאוריית המפץ הגדול מתבססת בעיקר על ההבחנה לפיה כיום, ככלל, היקום מתפשט וצבירי הגלקסיות מתרחקים אלו מאלו. תריץ את הסרט אחורה, אומרים לנו, ותראה איך היקום הולך וקטן, הולך ומתכווץ, עד לנקודה בה הוא היה, ובכן, נקודה.

לא באתי לשלול את מודל המפץ הגדול, מה גם שהוא נתמך בממצאים נוספים. אבל הספקנות של הרמב"ם צריכה ללוות אותנו גם מול הדיון המדעי של ימינו. בסופו של דבר, כשאנחנו מנסים לגזור מהמצב הקיים, מהמצב של ההוויה, על ההתהוות - על הדרך בה הדבר בא לעולם, אנחנו אולי צודקים - אבל רק אולי. התוקף של גזירה כזו הוא מוגבל. בסוף, גם מודל המפץ הגדול הוא רק תיאוריה.


וככה עושים את זה, עכשיו לכו תקרעו את האחיין שלכם: