יום רביעי, 9 באוקטובר 2013

ובמקום הראשון - והפעם בתלמוד!

בעקבות הפוסט שכתבתי על המקום הראשון בתנ"ך, הגיע הזמן להשלים את התמונה, והפעם מול התלמוד.
כאן אין היסוסים ואין ויכוח. הסצינה העוצמתית ביותר בתלמוד תדרוש מאיתנו לקפוץ מעט בזמן כדי להבין את הרקע, אבל בסיומה נבין למה אני מצטמרר בכל פעם מחדש.

ערב שבת, לוד. ביתו של רבי אליעזר בן הורקנוס.
רבי אליעזר נוטה למות, ומגיעים לבקרו רבי עקיבא וכמה מחבריו. אבל לא מדובר בביקור רגיל, עד כמה שביקור של אדם ברגעיו האחרונים יכול להיות רגיל. זו הפעם הראשונה מזה זמן רב, זמן רב מאוד, שהם נפגשים. הם לא נפגשו משום שהחכמים החרימו את רבי אליעזר.

מה פתאום להחרים את רבי אליעזר? וכי הוא עשה משהו רע?

נזיז את המחוגים כמה עשרות שנים אחורה.

רבי אליעזר הוא אחד מחמשת תלמידיו המובחרים של ר' יוחנן בן זכאי, זה שנמלט מירושלים הנצורה וביקש מהרומאים את יבנה, זה שהשכיל לשקם את היהדות אחרי חורבן המקדש ולהראות כיצד אפשר לשמור על קשר עם האל גם באמצעות סידור שאתה לוקח איתך לכל מקום. ר' יוחנן בן זכאי זיכה את רבי אליעזר בכינוי "בור סוד [סיד] שאינו מאבד טיפה". ואכן, בכוח זכרונו העצום, היה ר' אליעזר אנציקלופדיה מהלכת. הוא התגבר במהירות על העובדה שלא למד כלל תורה עד גיל עשרים וקצת, כשהוא זוכר כמות עצומה של הלכות ששמע מרבותיו.

אבל רבי אליעזר הוא לא רק זכרן גדול - הוא גם עקשן גדול ואדם שאינו נוח לבריות כלל ועיקר. זה לא ממש מפתיע, כי הוא ממשיך את דרכם של חכמי בית שמאי - שאופיינו תמיד בהחמרה, בראיית החוויה הדתית כחוויה של ציות נטו, להבדיל מבית הלל שנטו להקל יותר.

והעקשנות שלו היא בעיה, כי הוא נפל על הדור הלא נכון.



הוא נפל על הדור הלא נכון, כי הדור הזה בא עם רעיונות משלו. לא כל כך דחוף להם, לחכמים של היום, ללכת ולהפוך כל אבן בכל מקרה ומקרה ולבדוק מה אמרו קודמיהם. הם באים עם כלי עבודה חדשים ומסחררים, כמו מדרש על פסוקים, דקדוק בכל אות ואות במקרא ונסיון להציג משמעויות ופירושים משלהם לכל דבר. השנים חולפות, ורבי אליעזר הולך ומתבצר. הוא מסרב תמיד לומר דבר שאותו לא שמע מרבותיו. הוא נמצא תמיד ראשון בבית המדרש ועוזב אחרון. בתגובה דומה לזו של שמאי, שדחף באמת הבניין שבידו את הגוי שביקש ממנו למדו את כל התורה על רגל אחת, הוא מכריז "יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים!".

עד שיום אחד עולה לדיון בבית המדרש סוגיה יוצאת דופן הנוגעת לדיני טומאה וטהרה של תנור מסוג מסוים מאוד - תנורו של עכנאי. הפרטים הטכניים מעניינים אותנו פחות; מעניין יותר שרבי אליעזר, כרגיל, מציג עמדה השונה מזו של יתר החכמים. עד כאן זה לא ביג דיל, שכן ברוך השם מחלוקות אף פעם לא היו חסרות.

אלא שהיום קורה משהו אחר לגמרי.

רבי אליעזר משיב לחבריו "כל תשובות שבעולם - ולא קיבלו הימנו". בשלב מסוים הסעיף משתחרר, והוא אומר להם: "אם הלכה כמותי - חרוב זה יוכיח!". והנה החרוב שעליו הצביע רבי אליעזר נעקר ממקומו וזז הצידה כמה עשרות מטרים. בנקודה הזו אנחנו היינו מתחילים לחפש איפה אורי גלר מתחבא, אבל את החכמים זה הרשים הרבה פחות. אותם לא מעניינים חרובים שנעקרים: "אמרו לו - אין מביאין ראיה מן החרוב". הסיפור חוזר על עצמו עם המים באמת המים הסמוכה. רבי אליעזר מעלה הילוך: "חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - כותלי בית המדרש יוכיחו!". ובאמת כותלי בית המדרש ביבנה עומדים ליפול. רבי יהושע, אחד מיריביו בויכוח, גוער בכתלים, ואלו נשארים במקומם, עקומים, "ועדיין מטין ועומדין". רבי אליעזר שולף את הג'וקר האחרון מהחפיסה: "חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו! יצאה בת קול ואמרה: 'מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום'"?

אנחנו עוצרים לרגע. הרי ברור מה יקרה עכשיו. מול התערבות אלוהית כל כך ישירה, הרי אין לחכמים כל ברירה. זה הזמן להתקפל, להגיד סליחה יפה, ולהמשיך לסוגיה ולתנור הבאים.

כנראה שאתם לא מכירים את חכמי יבנה.

כי רבי יהושע נעמד על רגליו וקורא את הציטוט "לא בשמים היא!". על היופי של הפסוק הזה כבר כתבתי בפוסט קודם; הוא מדבר על הנגישות של התורה, שאינה רחוקה מהשגתנו, אינה מעבר לים ולא בשמים. אבל רבי יהושע הוא מייצג נאמן של רוח הדור, והוא לוקח את חומר הגלם המקראי ועושה בו כרצונו. הוא מוציא את הפסוק מהקשרו, שהיום זה נשמע רע כי אנחנו רגילים לשמוע את זה כל הזמן מפוליטיקאים שמנסים לצאת מפדיחה - אבל זו בדיוק המשמעות של מדרש. את הרעיון של "התורה זמינה לכם כאן והיא לא בשמים", הוא מתרגם ל"אחרי שהאל נתן לנו את התורה, היא כבר בידינו". חברו, רבי ירמיה, מרחיב מעט: "שכבר ניתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה 'אחרי רבים להטות'".

קשה להפריז בחשיבות של הקביעה הזו. בימינו, הגישה ההלכתית הכללית אינה גישה של מהפכות. התפיסה היא שיש לתת חשיבות עליונה לשימור המסורת וההלכה שנקבעה בעבר. כמובן, בכל דור ודור יש מצבים חדשים שמצריכים פסיקה חדשה, אבל האידיאל אמור להיות שימור ולא מהפכנות. וכאן עומדים חכמי יבנה ואומרים שהסיפור הזה נגמר. גם אם אלוהים בעצמו אומר משהו, אנחנו לא חייבים להקשיב. התלמוד הוא ספר שלא מפסיק להפתיע, אבל כאן הוא בהחלט מתעלה על עצמו.

רבי אליעזר מפסיד בקרב הזה. בדרך כלל זה בסדר להפסיד במחלוקות, הרי בגמרא יש כאלה למאות ולאלפים. אבל הפעם קורה משהו שונה. החכמים מחליטים להחרים את רבי אליעזר. להוציא אותו מהחברה. לאסור על כל אדם מישראל לבוא עימו בדברים או לקרב אליו. להוציא אותו מהסיפור היהודי. מביאים את הדברים שטיהר ושורפים אותם.

אבל לפני זה, מישהו צריך לספר לרבי אליעזר. רבי עקיבא, תלמידו, מתנדב למשימה, "שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו, ונמצא מחריב את כל העולם כולו". שכן לרבי אליעזר, פרט לזכרונו העצום, היו גם כוחות מסתוריים שאפשרו לו לבצע דברים שמעבר לגדר הטבע. ואכן רבי עקיבא הולך אליו כשהוא לבוש שחורים, מתיישב כנדרש בריחוק ארבע אמות, וממתין. רבי אליעזר פונה אליו בתמיהה, לא חושד בדבר: "עקיבא, מה יום מיומיים?". רבי עקיבא משיב, בזהירות, בורר את מילותיו:

"רבי, כמדומה לי שחברים בדילים ממך".

רבי אליעזר המום. "אף הוא קרע בגדיו וחלץ מנעליו, ונשמט, וישב על גבי קרקע. זלגו עיניו דמעות, לקה העולם שליש בזיתים, ושליש בחיטים, ושליש בשעורים". רבן גמליאל, הנשיא, שט באותו זמן בספינה. "עמד עליו נחשול לטבעו. אמר: 'כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס!'. עמד על רגליו ואמר: "רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל".

האמירה הזו שופכת אור נוסף על החרם. הוא לא היה ספונטני. תנורו של עכנאי היה אולי הקש ששבר את גב הגמל, אבל ההחלטה להחרים את רבי אליעזר היתה רחוקה מלהיות שליפה מהמותן. הנשיא, הסמכות הפוליטית העליונה, היה מעורב ואולי אף הוביל את ההחלטה. רבי אליעזר נפל על הדור הלא נכון. זה היה דור שעדיין נשא את טראומת החורבן, שנגרם בראש ובראשונה בגלל הפיצול בין הקנאים למתונים בעם. דור שחווה מציאות של חוסר ודאות. דור שחשש שאם ימשיכו המחלוקות, גם בעניינים חצי תיאורטיים כמו התנור המיוחד הזה, הדבק שמחזיק את העם הזה ביחד יתפרק. דור שחשש שהוא עלול להיות האחרון.

נחזיר את מחוגי השעון עשרות שנים קדימה.

ערב שבת, לוד. רבי אליעזר גוסס. רבי עקיבא וחבריו באים לביתו אחרי עשרות שנים.

אף אחד לא אומר שלום. הם עדיין יושבים רחוק ממנו.

"למה באתם?".

"ללמוד תורה באנו".

"ועד עכשיו למה לא באתם?".

"לא היה לנו פנאי".

שתיקה.

האוויר כבד בחדר.

רבי אליעזר אומר לעצמו, אומר להם: "תמיה אני אם ימותו מיתת עצמן". כלומר, הוא ספק חוזה ספק מאחל להם שימותו במוות אלים מידי אחרים.

שתיקה.

רבי עקיבא שואל: "שלי מהו?". רבי אליעזר משיב: "שלך קשה משלהן". כשיסרקו את גופו של רבי עקיבא במסרקות ברזל עד לצאת נשמתו, במיטב היצירתיות של המאה השניה לספירה (וראו את הפוסט על רבי עקיבא כאן), הוא ייזכר ברגע הזה.

מוחלפים עוד כמה משפטים.

ואז רבי אליעזר פותח את פיו, ונואם את הנאום שהכין כל הזמן הזה. הוא, שתמיד סירב לומר דבר שלא שמע מרבותיו (פרט לנאום אחד מסחרר שנאם בהיותו צעיר בפני אביו העשיר שבא לנשל מהירושה את הבן הסורר שעזב הכל והלך ללמוד תורה, נאום שבעקבותיו יתחנן בפניו האב שייקח את כל הירושה, בקשה שלה כמובן יסרב רבי אליעזר שכן הוא מעוניים בדברים אחרים לגמרי), נושא את דבריו, את שירת הברבור שלו.

הוא מספר להם את מה שהם יודעים. הוא מבכה את אובדן הידע הייחודי שיש רק לו. בעידן בלי בלוגים, היו כל כך הרבה הלכות שרק הוא זכר, שרק הוא ידע. עוד כמה דקות, הכל יאבד יחד איתו.

"נטל שתי זרועותיו והניחן על לבו. אמר: 'אוי לכם שתי זרועותיי שהן כשתי ספרי תורה שנגללין. הרבה תורה למדתי, והרבה תורה לימדתי. הרבה תורה למדתי - ולא חיסרתי מרבותיי אפילו ככלב המלקק מן הים. הרבה תורה לימדתי - ולא חיסרוני תלמידיי אלא כמכחול בשפופרת'".

מה הם יענו?

שתיקה.

הם שואלים שאלות על טומאה וטהרה. מול חלק מהשאלות, רבי אליעזר עונה שוב את שענה בעבר. גם עכשיו הוא חולק על דבריהם. עקשן. לשאלה האחרונה, הוא משיב: "אמר להן: 'הוא טהור' - ויצאה נשמתו בטהרה. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר - 'הותר הנדר, הותר הנדר!'". כן, אותו רבי יהושע שנעמד על רגליו וגער בבת הקול, הוא הראשון שעומד על רגליו ויכול סוף סוף להוריד גם מעל ליבו את הסלע שרובץ עליו זמן כה רב.


באמצע הסיפור על תנורו של עכנאי, בין הגערה של רבי יהושע בבת הקול לבין החרם, עוצרת הגמרא לספר לנו על מפגש, כמה דורות אחר כך, של חכם אחר עם אליהו הנביא. לשאלה מה עשה הקדוש ברוך הוא באותה שעה השיב אליהו כי הוא חייך ואמר "ניצחוני בניי, ניצחוני בניי".

אבל רבי אליעזר לא היה מאלה שלוקחים את הדברים בכזו קלות.

והסצינה הזו, הטעונה כל כך, המקפלת בתוכה חיים שלמים, חברויות שנופצו, תודעה של דור שלם שעדיין לא ידע שהעם היהודי מספיק חזק כדי להתמודד עם מחלוקות גם אחרי החורבן, מעבירה בי צמרמורת בכל פעם מחדש.