יום שני, 16 בספטמבר 2013

מלחמתו האבודה של הרמב"ם ואיך נשארתי נבוך - וגם תזכורת: ההרשמה לקורס על מורה נבוכים עומדת להסתיים!

אחת המלחמות העקביות ביותר של הרמב"ם - וגם הכושלות ביותר - היא מלחמתו באמונות הטפלות. הוא עושה כמיטב יכולתו, כמעט בכל כתביו, כדי להוציא מלב הקוראים את הנטיה והנהיה אחרי האשליה, אחרי הפתרונות הקלים. על היהודי, אומר הרמב"ם, להשתמש רק בכלי היעודי שניתן לו בכדי להתמודד עם החיים, עם העולם ועם האל - השכל. בכל פעם שאנו מתפתים לאמונה טפלה כלשהי, אנחנו למעשה שמים את השכל בצד - וזו הטעות הגדולה ביותר שאנו מסוגלים לעשות.

ב"משנה תורה", הספר המיועד לכלל ישראל, הכתוב בעברית המופלאה של הרמב"ם, הוא מסכם רשימה ארוכה של איסורי עבודה זרה בפסקה הכוללת את המשפט הבא:

"ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן; והן שהטעו בהן עובדי עבודה זרה הקדמונים לגויי הארצות, כדי שיינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל, שהן חכמים מחוכמים, להימשך בהבלים אלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [תועלת]".

אותי מעניין השימוש בתואר "חכמים מחוכמים" כאן. לכאורה מדובר בגילוי של אופטימיות: לעם כל כך אינטליגנטי הרי אין סיכוי ליפול בפח הזה, נכון? אולם האופטימיות הזהירה מתחלפת בהתפכחות מסוימת, שהרי אם העם היה כל כך חכם, הרי שמלכתחילה לא היה לרמב"ם מול מה להילחם.


ב"מורה נבוכים" הדיון המקביל מסוכם גם הוא במשפט מחץ דומה. כאן מציג הרמב"ם את אחת הדרכים שבהן אמונות טפלות כאלו עשויות להכות שורש: רשע ובור כותב שקרים כאלו, למשל אודות הסודות הטמונים בשמות מפורשים של האלוהות. הכתבים הללו מתגלגלים לידיהם של חסידים פשוטים ותמימים, שאינם יודעים להבדיל בין האמת והשקר, והם מסתירים אותם. לאחר מותם, הספרים נמצאים בעזבונם ולכן נחשבים ל"כשרים". הרמב"ם חותם: "ובסיכום, פתי יאמין לכל דבר".

הרמב"ם, שמיטיב מאוד להכיר את נפש האדם, נותן כמה הסברים לעוצמתן של האמונות הטפלות הללו. הוא מסביר כי דרך נפוצה של אנשי הדת לגרום למאמינים לבצע מעשים בלתי מתקבלים על הדעת כמו העברת בניהם באש (לא לשרוף, רק להעביר כמו לוליינים בקרקס, מה אנחנו, פרימיטיבים? אז מה אם אנחנו במזרח הקדום?) היא ליווי של הציווי באיום חמור, למשל "אם לא תעבירו את בנכם באש, האלים יתרגזו ויהרגו אותו, אז באמא שלכם, תודה". וכאן מתגלה לעינינו שוב הרמב"ם כחוקר וכאנתרופולוג, ממש כמו בפוסט הקודם שם הוא חקר את הרקע למצוות שלנו. הוא מציין תופעה שהיתה נפוצה בימיו (ולמרבה השמחה בכל זאת הצליחה להיעלם עד ימינו), ומסביר את הסיבה לה:

"דע שעקבותיו של מעשה זה נשארו עד היום בשל פרסומו בעולם. הלא רואה אתה שמיילדות לוקחות את הקטנים בחיתולים ומטילות קטורת שאין ריחה טוב על האש ומניעות את הקטנים על קטורת זאת מעל האש. זה בלי ספק אופן של העברה באש שלא מותר לעשותה. התבונן בנכליו של ממציא דעה זאת, כיצד הנציח אותה באמצעות דמיון זה עד כדי שלא נמחו עקבותיה, אף-על-פי שהתורה התנגדה לה אלפי שנים!".


בפוסט המהווה את הצהרת הכוונות של הבלוג, הצהרתי שאני מבקש יהדות שמכבדת אותנו. יהדות שלא מחפשת להקטין אותנו, לאיים עלינו - אלא להפוך אותנו לבני אדם טובים יותר, חכמים יותר. אני מרגיש שאני מתחבר לדברי הרמב"ם על חשיבות השכל, ואני מרגיש שאני לא שומע מספיק את הקול הזה. המלחמה הזו של הרמב"ם לא ממש צלחה, הלא כן? תשאלו אפילו את אורן זריף!


אבל, הדברים אינם כה פשוטים.

מעשה שהיה כך היה: לפני כמה שנים היתה לי הזכות להצטרף יחד עם אבי ודודי היקרים לקבוצת לימוד שלהם עם כמה חברי ילדות. אחד מהם הוא מקובל מפורסם מאוד, ונהגנו להיפגש במשך חודשיים-שלושה בישיבה שלו, ליד השוק בירושלים, ללימוד גמרא של כ-45 דקות במוצאי שבתות. החוויה היתה לא פחות ממסחררת. נשים בצד את מה שלמדתי על הלימוד עצמו, נשים בצד את התחושה המוזרה כשהדלת נפתחת ונשפכים פנימה כמה יהודים טובים שרק חיכו בכליון עיניים שהרב יואיל לצאת ולברך את הבת שמאושפזת.

אמרתי לעצמי - הרב המקובל הזה אולי ישלוט בגמרא ואולי לא. אבל סלב ברמתו בוודאי ישתדל ליצור את הרושם שכל זה קטן עליו: הרי הוא מקובל, לא?

טעיתי מאוד. לא תיארתי לעצמי את מה שראיתי ברגעים הקשים, אלו שכל מי שלמד כמה דפים מכיר: הרגעים בהם אתה מתבונן בגמרא, הגמרא מתבוננת בחזרה - ואתה מרגיש לא חכם בכלל. כמו שאמר עגנון ב"בחנותו של מר לובלין", הגמרא לפעמים פשוט לא נענית לך. ובכן, מה שראיתי שם היה איש יהודי פשוט וצנוע, שיושב מול הגמרא, שובר את הראש יחד עם כולם, ולא מהסס להגיד בפה מלא: "אני לא מבין את זה! לא מבין מה הולך כאן!". לא היתה שם שום סלביות, שום העמדת פנים. היתה שם אמת, והיה שם לימוד, והיה שם רצון להבין את הטקסט, והיה שם תסכול, והיה שם המון יופי.

אלו היו רגעים שבהם הדעות הקדומות שלי נגד כל הסוגיה של הקבלה והמקובלים נמסו באחת מול המפגש הישיר והבלתי אמצעי עם היהודי הלומד, הענו, והלא מתיימר. נותרתי נבוך: הייתי כל כך נגד, ופתאום הופיע מולי איזה בעד כזה, בלתי צפוי לחלוטין.

חג שמח!