יום חמישי, 8 באוגוסט 2013

למה קדאפי היה מסכן עוד כשהיו לו שומרות ראש?

אלפיים ומשהו שנים לפני ניטשה, כותב אפלטון (בפי קאליקלס) כיצד החוקים נכתבו על ידי האנשים החלשים והמרובים. הם משכנעים את החזקים שזה עוול מצידם לנסות להתעשר עוד יותר, בעוד שהאמת המוסרית - לפי הטבע - היא שהנעלה זכאי ליתרון שיש שלו. גבר נאה וטוב, להבדיל מפילוסוף חנון, לא מתעסק בשטויות ילדותיות ובפתפותי ביצים בזמן שהאחרים חוגגים. במקום זה, חברים, גבר אמיתי מתעשת, תופס את עצמו בידיים, נותן לתאוותיו להתפרע, "וכשהן גדולות ככל האפשר, צריך שיהא בידו לשרתן באומץ לב ובתבונה, ולמלאן במה שעשוי להעיר מדי פעם בפעם את תאוותו". עכשיו, רוב בני האדם לא יכולים לחיות ככה, אפילו שהם היו מתים לעשות את זה, אז הם אומרים, כמו ההוא שעף מקורס טיס והולך לנ"מ, "אם אני לא טס - אף אחד לא טס", ומנסים להחדיר בכולם את הסברה השגויה שלרדוף רק אחרי התאוות שלך זה רע.

אם הטיעונים האלה מזכירים לכם את הנאציזם, אתם לא לבד. אבל בנאציזם נוסף גם המימד של ההכרח, של החובה המוסרית שאי אפשר להתנער ממנה: הנאצי לא סתם ניסה להשתלט על העולם כי בא לו, הוא ניסה להשתלט על העולם כי העובדה שהוא נעלה מחייבת אותו מוסרית לעשות את זה; הוא פשוט חייל צייתן של הרוח הגדולה ממנו. ובחזרה ליוון:

סוקרטס, כהרגלו, לא מתרגש. מול המודל של קדאפי עם משקפי השמש, האוהל, ושומרות הראש, הוא יביא שני אביזרי במה פשוטים:


חבית עם חור, ומסננת (כברה, אם לדייק). נשמתם של הקדאפים משולה לחבית נקובה: כמה שתשפוך, היא לא תתמלא. ויותר מזה: האדם הפרוץ מנסה למלא את החבית שלו עם המסננת. הוא לעולם לא ימלא אותה, הוא לעולם לא יוכל לשבת לרגע ולהירגע.

בשפה מודרנית, אפלטון מדבר כאן על סף הריגוש, ועל הדרך בה המרדף אחר התאוות מוביל לעלייה מתמדת שלו. כל תרבות הצריכה והמערב מבוססת בדיוק על זה, וזה לא מוצא חן בעיני אפלטון. קדאפי, עוד הרבה לפני הסרטון הרועד והעצוב שבו אנחנו רואים אותו רואה את המוות בעיניים, כבר היה אבוד. אתה לא יכול להיות מאושר, אומר אפלטון, כשהאושר שלך לא יכול להימשך יותר מחמש דקות בגלל שהנשמה שלך רוצה כבר לרוץ לריגוש הבא.

באחת ההקבלות של הרעיון הזה אצלנו, המצוות מוצגות כמין רסן כזה שדואג להבטיח שיהיה פקק לחבית שלנו: תשתולל חופשי במנגלים על X, אבל את Y אל תאכל; תחגוג את החיים עם אשתך, אבל לא כל הזמן. גרסה קצת אחרת, שאותה מציג יפה קובי אוז, מדברת על תפקידו של הרסן הזה כגורם שמזכיר לנו מי אנחנו, או יותר נכון מי אנחנו לא. כשהמצוות מובילות לאיסור על תאווה מסוימת הן יוצרות מרחק בינינו לבינה, מימד של ניכור שמזכיר לנו שיש פיצול: מצד אחד יש אותי, מצד שני יש את הרצונות שלי, וזה לכאורה לא אותו דבר. אני יכול לחשוק במשהו, אבל בעצם זה לא אני.

אבל הפיצול הזה רחוק מלהיות כזה ברור. האם זה באמת יכול לתפוס? האם יש באמת שני אני'ים: אני אחד שהוא באמת אני, ולידו עוד איזה אני אחר, שהוא זה שרוצה את כל הרצונות הפראיים והלא מרוסנים האלה? או אולי ככה פשוט נוח יותר להתמודד עם העובדה שהרצונות הללו, הפסולים והמגונים, מצויים בתוכי?

בינתיים נשאיר את זה כחומר למחשבה.

הנה השיר של קובי אוז (גם הקליפ לא רע, ראיתי אותו עכשיו לראשונה):