יום רביעי, 7 באוגוסט 2013

איך להרוס סיפור טוב עם עוד סיפור טוב?

סיפורי דוד ושאול הם אולי המקום שבו בולט לעין יותר מכל מגוון הסיפורים שהסתובבו להם בקרב עם ישראל לפני שחוברו להם יחדיו.

הנה, שמואל א' פרק כ"ד:
שאול מקבל דיווח לפיו דוד מסתתר במדבר עין גדי, ויוצא ללכוד אותו. דוד ואנשיו מתחבאים במערה, שאול עובר ליד, הטבע עושה את שלו ושאול לוקח כמה דקות ועיתון ונכנס לאותה המערה. אנשי דוד אומרים לו:
"הִנֵּה הַיּוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֵלֶיךָ: 'הִנֵּה אָנֹכִי נֹתֵן אֶת-אֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ', וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר יִטַב בְּעֵינֶיךָ". הנה, סוף סוף דוד מקבל צ'אנס, ממש בהתערבות אלוהית: כל שעליו לעשות הוא להתגנב לרגע אל שאול, שעסוק בינתיים בענייניו, והופ - חייו כבר לא יהיו בסכנה, וכמובן המלוכה תהיה שלו.

דוד לא עונה. הוא מתגנב בלאט וחותך-כורת את כנף מעילו של שאול, במקום להרוג אותו. איזו גדלות נפש! הוא מסביר לאנשיו: "חָלִילָה לִּי מֵה' אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ ה' לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ, כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא. וַיְשַׁסַּע דָּוִד אֶת אֲנָשָׁיו בַּדְּבָרִים וְלֹא נְתָנָם לָקוּם אֶל שָׁאוּל".

שאול מסיים ויוצא לדרכו. דוד יוצא אחריו ונושא נאום קצר ובנוי לתלפיות.


נאום שבמהלכו הוא מספיק לקרוא לשאול "אבי", לקרוא לעצמו "כלב מת" ו"פרעוש" בניגוד לשאול שהוא הוא "מלך ישראל", להסביר לשאול שהשמועות על רצונו לרצוח אותו ולרשת אותו אינן נכונות, וכמובן להדגיש את העובדה שנמנע מלחסלו למרות שיכול היה לעשות זאת בקלות:
וַיָּקָם דָּוִד אַחֲרֵי כֵן וַיֵּצֵא מֵהַמְּעָרָה וַיִּקְרָא אַחֲרֵי שָׁאוּל לֵאמֹר: "אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ!". וַיַּבֵּט שָׁאוּל אַחֲרָיו וַיִּקֹּד דָּוִד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ. וַיֹּאמֶר דָּוִד לְשָׁאוּל: "לָמָּה תִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי אָדָם לֵאמֹר 'הִנֵּה דָוִד מְבַקֵּשׁ רָעָתֶךָ'? הִנֵּה הַיּוֹם הַזֶּה רָאוּ עֵינֶיךָ אֵת אֲשֶׁר נְתָנְךָ ה' הַיּוֹם בְּיָדִי בַּמְּעָרָה וְאָמַר לַהֲרָגְךָ וַתָּחָס עָלֶיךָ וָאֹמַר 'לֹא אֶשְׁלַח יָדִי בַּאדֹנִי כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא'. וְאָבִי רְאֵה גַּם רְאֵה אֶת כְּנַף מְעִילְךָ בְּיָדִי, כִּי בְּכָרְתִי אֶת כְּנַף מְעִילְךָ וְלֹא הֲרַגְתִּיךָ דַּע וּרְאֵה כִּי אֵין בְּיָדִי רָעָה וָפֶשַׁע וְלֹא חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה צֹדֶה אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּנְקָמַנִי ה' מִמֶּךָּ וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ. כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי, 'מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע' וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ. אַחֲרֵי מִי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל? אַחֲרֵי מִי אַתָּה רֹדֵף? אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת? אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד? וְהָיָה ה' לְדַיָּן, וְשָׁפַט בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְיֵרֶא וְיָרֵב אֶת רִיבִי וְיִשְׁפְּטֵנִי מִיָּדֶךָ".

נו, אחרי מפגן רטורי כזה, מה נותר כבר לשאול לעשות? הוא פותח במלים "הקולך זה, בני דוד"? כמו כל גבר אמיתי, הוא פורץ בבכי, קורא לדוד "בני", מודה שדוד צדיק יותר ושהוא, שאול, גמל לו רעה תחת טובה, מאחל לו שהאל ישיב לו על הטובה הזו, מבטיח לו שימלוך אחריו, ורק מבקש ממנו שיישבע לו שלא יכרית את זרעו.

בואו נגיד שבשלב הזה אנחנו מעט מופתעים. הפיוס הוא מעט מהיר; שאול, איך לומר, יוצא פה קצת ותרן. די בקלות הוא מסמיך את דוד לרשת אותו במקום מי מבניו, אחרי שהשקיע לא מעט משאבים ועצבים בלנסות להרוג אותו במגוון דרכים. והבקשה היחידה שלו היא שדוד לא ירצח את בניו!

אבל אנחנו לא חושדים ממש.

ואז עובר פרק שנדלג עליו כרגע, ורק נציין שזה קצת מוזר שבמהלכו שאול משיא את בתו מיכל, שטכנית נשואה לדוד, לאיש אחר - הרי הרגע היה לנו פיוס קולוסאלי, לא? והנה מגיע פרק כ"ו.

תעצרו אותי כשזה נשמע מוכר:
שאול מקבל דיווח שדוד מסתתר במדבר, ויוצא לרדוף אחריו. בלילה, כשהוא ואנשיו ישנים, דוד מתגנב לשם עם אבישי בן צרויה, שדוחק בדוד לנצל את שעת הכושר ולקרוע לשאול את הצורה, דוד מסרב (משיח ה' וכו'), לוקח את החנית וצפחת המים, עולה על ההר הסמוך ונושא דברים מול אבנר בן נר, הרמטכ"ל של שאול ואחראי האבטחה שלו. שאול מתעורר, מזהה את קולו של דוד ושואל - תתכוננו - "הקולך זה בני דוד?". דוד קורא לו "אבי", מסביר שיכול היה להרוג אותו, קורא לו "מלך ישראל" ולעצמו "פרעוש אחד".

שאול, בתגובה, עונה שחטא לדוד ושהוא הסכיל ושגה הרבה מאוד, קורא לו "בני", ומברך אותו. לפחות כאן, כמאמר הגשש, הוא יצא עם קצת יותר מאשר החוט מאריך של קודם.

פה חשדתי.

ריכוז כל כך משמעותי של אלמנטים זהים, כשהדבר היחיד שמצביע על המודעות כביכול של הגיבורים לכך שהם מריצים את אותו הסרט שוב הוא האמירה של שאול "חטאתי שוב בני דוד", הוא אמין בערך כמו ראיון של בשאר אסד בטלוויזיה.

איך אפשר להסביר את זה? ברשותכם, אסתפק הפעם בהסבר הפשוט של אסכולת ביקורת המקרא: היה היו בעם ישראל שתי גרסאות לאותו סיפור, ושתיהן נכנסו למקרא. יש כאן את כל המרכיבים של סיפורי עם מוצלחים: גיבור מוסרי, בעל מזל רב (בייחוד בסיפור הראשון), בעל יכולת רטורית חסרת תחרות, העומד בפיתוי בשל מניעים דתיים וזוכה לבסוף בפרס הגדול. הסברים אחרים טרם הניחו את דעתי. אפילו עמדת הנסיגה המקובלת של חז"ל להתמודדות עם קשיים ממין זה - "אין מוקדם ומאוחר בתורה" - אינה תקפה כאן, משום שהקושי אינו נובע מחוסר סדר לכאורה בזמנים, אלא מכפילות המאורעות.

רק לעתים רחוקות אפשר כמעט לגעת בסיפורים שמאחורי הסיפור המקראי. כאן יש לנו הצצה, נדירה למדי, לדרך בה העסק עבד באמת (אולי לא תמיד, אולי לא בכל מקום, אבל בהחלט כאן). ומהבחינה הספרותית, אין ספק שכפל הסיפורים מנפץ לנו את תחושת הקסם האגדתית ששרתה עלינו בהתחלה. כבר האמנו ששאול השתכנע שדוד הוא הבחור הטוב, שדוד לא סתם לקח את המלוכה בכוח, ששאול באמת הסכים שדוד הוא שיירש אותו. גם אם היה לנו רק את הסיפור השני, עדיין היינו נופלים בקסמיו.

אבל הסיפור הטוב השני, למרבה הצער, הרס את הסיפור הטוב הראשון.


ואם בחשדות עסקינן: