יום שני, 5 באוגוסט 2013

מה קורה בין הרמב"ם וחז"ל ב"מורה נבוכים", ואיך היחסים ביניהם משפיעים על קוראי הספר היום?


מה אפשר ללמוד מהיחס של הרמב"ם לחז"ל ב"מורה נבוכים"? היכן הוא מתעמת איתם? היכן הוא נוקט בסלחנות, והיכן הוא מוקיע את דעותיהם? ומה רלבנטי לקוראים של ימינו?

ב"מורה נבוכים", כמו ביתר כתבי הרמב"ם, רוב ההתייחסויות הגלויות לחז"ל מביעות קבלה ללא סייג של עמדותיהם. אבל, כרגיל, במבט מעמיק הדברים מורכבים יותר.

במקום הראשון בו נידונים באריכות דברי חז"ל, מסיים הרמב"ם את הפרק באזהרה נגד זלזול בהם: "מי שרוצה, לאחר הדברים האלה, לחשוב עליהם רעות מתוך רשעות וכדי להפחית בערכם של מי שהוא לא ראה ושאין הוא יודע את ערכם – אין בכך היזק להם ז"ל". לאורך החיבור הוא מסתמך פעמים רבות מספור על קביעות ואמירות תלמודיות לטובת ביסוס טענותיו.
יחד עם זאת, במספר לא מועט של סוגיות בספר, יוצא הרמב"ם מפורשות נגד עמדותיהם של חכמי הגמרא. ניתן לחלק את הסוגיות הללו לשני תחומים, כאשר היחס של הרמב"ם לחז"ל בכל אחד מהם יהיה שונה בתכלית: התחום המדעי מחד, והתחום ההגותי מאידך.

התחום המדעי כולל טעויות של חז"ל שנבעו מחוסר ידיעה מספקת בטבע המציאות. למשל, הם התירו שימוש ברפואות מסוימות משום שחשבו בטעות שהן אפקטיביות:
"אל יקשו עליך (הדברים) ההם שאותם התירו, כגון מסמר הצלוב ושן השועל, כי באותם ימים סברו שהם תוצאות הנסיון, ונעשו משום רפואה".

דוגמאות אחרות כוללות טעויות של חז"ל בנוגע לאסטרונומיה.
ההמחשה המרשימה ביותר לעמדתו זו של הרמב"ם מופיעה כאשר הוא מביא את דברי רבי, חותם המשנה, לפיהם בסופו של דבר גילו החכמים גמישות כאשר הבינו שחכמי אומות העולם עדיפים עליהם בעיון האסטרונומי, ו"ויתרו" על תחום העיון הזה, זאת בניגוד לתיאור במסכת יומא אודות הקול הנשמע מגלגל חמה (הד לתורתו של פיתגורס, לפיה הכוכבים משמיעים מוזיקה הרמונית קסומה מאין כמוה, כל הזמן, אלא שאנחנו לא יכולים לשמוע אותה כי אנחנו כל כך רגילים אליה - כמו אלו שגרים ליד בן גוריון וכבר כל כך רגילים לרעש שהם לא שמים לב לבואינגים שעפים להם מעל הראש):
"...האינך יודע שהחכמים מתארים את עוצמת קולו של השמש בנועו כל יום בגלגל... והרי יודע אתה שהם העדיפו את דעת חכמי אומות העולם על דעתם הם בעניינים אסטרונומיים אלה. זהו שאמרו במפורש: 'ונצחו חכמי אומות העולם'".

היחס של הרמב"ם לטעויות אלה הוא סלחני: אמנם, לא כל החכמים עמדו על האמת בעניינים המדעיים, דבר שהביא את חלקם לומר דברים שאינם מדויקים. אולם, אין לדון אותם לכף חובה בשל כך, או להסיק מכך על מידת התקפות של דבריהם בעניינים שאינם מדעיים. אין ספק שהציטוט השני, לפיו החכמים עצמם הכירו בכך שאינם שולטים בתחומי עיון מדעיים מסוימים, מוסיף רבות לעוצמת הטיעון של הרמב"ם. 

שונים הדברים כאשר הטעויות של חז"ל נוגעות, לפי הרמב"ם, לא לסוגיות אמפיריות ומדעיות אלא לסוגיות של הגות. כאן היחס שלו לדבריהם שונה בתכלית, והוא תקיף ונוקשה יותר. דוגמה לכך ניתן למצוא בהתמודדות שלו עם דברי חכמים שלפיהם היה קיים זמן לפני בריאת העולם – דבר הסותר את עמדת התורה כפי שהרמב"ם מציג אותה. הוא מציג את עמדתם כנובעת מהיצמדות מוגזמת לפשט הכתובים, נטייה שהוא מגנה פעמים רבות לאורך "מורה נבוכים". הוא מסכם טיעון זה כ"יותר מגונה מן הראשון", כלומר מטיעונו של אריסטו אודות קדמות העולם (נושא שעוד נרחיב עליו). הוא ממשיך ואומר "כל בן תורה ייזהר מזאת" – ניסוח חריף ביותר! הרמב"ם חותם את הדיון באומרו: "בסיכומו של דבר, אל תביט במקומות אלה אל דברי האומרים". 

מדובר כאן במתקפה חזיתית וישרה של דברי חכמים מפורשים. קשה להפריז בעוצמתה של קריאה חד משמעית לפיה על כל בני התורה להיזהר מעמדה מפורשת המובעת על ידי אמוראים, שמעמדם בזמנו של הרמב"ם – ובמידה לא פחותה גם מאות שנים אחר כך – כמעט בלתי ניתן לערעור. 

דוגמה נוספת נוגעת לדיון במסגרת טעמי המצוות על הטעם למצוות שילוח הקן. הרמב"ם מסביר כי הטעם במצווה זו הוא מוסרי: התחשבות בייסוריהם הנפשיים של בעלי החיים (תזכורת: כשאתם הולכים ביער ורואים קן ומתחשק לכם איזה דוכיפת בפיתה, אל תיקחו את האם ותשאירו את האפרוחים או הביצים יתומים; במקום זה, תעשו קישטה לדוכיפת וקחו את הצאצאים). כאן הוא יוצא שוב במתקפה חזיתית נגד אלו הסבורים שאין לחפש טעמים למצוות: "ואל תטען נגדי בדבריהם (של החכמים) ז"ל... משום שזאת... דעתם של הסוברים שאין טעם לתורה זולת הרצון גרידא, ואילו אנו הולכים בעקבות הדעה השנייה". 
בכדי להבין עד כמה חריפים דברי הרמב"ם כאן, יש לשוב למקום בו הביע את דעתו על אותם הסוברים שאין טעם לתורה זולת הרצון גרידא, כלומר שאין תוחלת לנסיון להבין את משמעותן של המצוות:
"יש אנשים שקשה להם מתן טעם למצוה מן המצוות. רצוי להם ביותר שלא תושכל לציווי ולאיסור כל משמעות. מה שמחייב להם את זאת היא מחלה שהם חשים בנפשותיהם, שאין הם מסוגלים לדבר עליה ואין הם מיטיבים להביעה".
מכאן שלדברי הרמב"ם, חלק נכבד מחכמי התלמוד (שלא לדבר על שורה שלמה של הוגים יהודיים לאחר חתימת הגמרא) שקולים לחולי רוח, לא פחות! לפנינו שוב אמירה חריפה ביותר כנגד עמדות המוצגות בתלמוד כלגיטימיות, כנגד חכמים הנתפסים בקרב חלקים נרחבים ביותר מעם ישראל כאנשים נעלים, שפעלו מתוך השראה אלוהית מתמדת. 

הדברים גלויים, חשופים ובוטים. בעוד שהיחס לטעויות אמפיריות של חז"ל הוא סלחני, היחס לטעויות בענייני הגות נוקשה הרבה יותר. איך אפשר להבין את הפער הזה?


הגישור בין המדע להתגלות
כדי להבין את הפער, יש לחזור לאחד העקרונות היסודיים של “מורה נבוכים”: הדרישה להתאמה בין תפיסתו המדעית של האדם לבין תפיסתו הדתית. הרמב"ם מצהיר בדברי הפתיחה לספר שאחת ממטרותיו היא התמודדות עם הטרגדיה של איש העיון הדתי, הסבור שהמדע והדת סותרים זה את זה ולכן עליו להשליך אחד מהם מאחורי גוו. הוא עושה מאמצים עילאיים בספר בכדי להצביע על התאמה מוחלטת בין התמונה המדעית-האריסטוטלית של ימיו לבין הכתובים, תוך מאמץ פרשני אינטנסיבי שלהם. במקרים רבים הוא מצליח לבסס פירושים המניחים את הדעת, להציע התאמות המשככות את המתח בין הדתי למדעי. 

אולם הרמב"ם עצמו כבר חש בחריקות מסוימות בקוסמולוגיה ובאסטרונומיה, הן האריסטוטליות והן אלו של תקופתו. הוא מראה כי המסורת המדעית לקויה, וכי אין מדובר במבנה שלם, סדור ועמיד של עובדות מוצקות. הוא מצביע על חוסר היכולת לקבוע בדיוק את מספר הגלגלים, או לתת הסבר מניח את הדעת להבדל בכיוון תנועתם. בנוסף על כך, הוא מציין במפורש כי המדע הולך ומתקדם, וכי חידושים מתימטיים הובילו להתקדמות משמעותית בתחום האסטרונומיה מאז ימיו של אריסטו. הדבר מגיע עד כדי אמירות מפורשות, שבשיאן קובע הרמב"ם: "כל מה שדן בו אריסטו מגלגל הירח ומעלה (כלומר כל מה שקורה מחוץ לכדור הארץ), כל זה מעין אינטואיציה והשערה, למעט קצת דברים".

השילוב בין הפגמים שמצא הרמב”ם בתמונת העולם האריסטוטלית והפתולמאית, יחד עם קביעתו כי ההתקדמות במתמטיקה מובילה להתקדמות מדעית, מוביל למסקנה מעניינת ביותר. לטענתי, לא יהיה זה מופרך לומר שהרמב”ם ראה כאפשרות ממשית שבמוקדם או במאוחר יוצג מודל מדעי שונה של העולם, כזה שישפר ללא הכר את הבנתנו אודותיו ויחליף את הקוסמולוגיה האריסטוטלית רצופת הבעיות. לדבר תהיה השפעה ישירה לא רק על התפיסה המדעית, אלא גם על התפיסה הדתית, בוודאי לאור החזון במונח בבסיסו של "מורה נבוכים". מאמצים כבירים מושקעים לאורך הספר במטרה להראות כיצד המדע ותורת משה אינם סותרים זה את זה; מה יעלה בגורלם של מאמצים אלה, דוגמת המאמץ הנרחב של התאמת חזון יחזקאל לכימיה האריסטוטלית של ארבעת היסודות? מה יקרה אז? מה יוכל למנוע מ"מורה נבוכים" להפוך למוצג מוזיאוני וחסר חיות, מכיוון שהוא מבסס את ההתאמה בין כתבי הקודש לבין תמונת עולם מדעית שגויה? 


 מורה לנבוכי כל הדורות
ראינו שהרמב"ם אינו מהסס להתנגש חזיתית עם עמדות חז"ל הנוגעות להיבטים הגותיים. את היחס הסלחני שלו באשר להיבטים הנוגעים לתפיסת עולמם המדעית אפשר לראות גם כקריאה אל הקורא להבחין בין העיקר לטפל במאמציו של הרמב"ם עצמו. כאשר הרמב"ם מבצע מהלכים פרשניים מורכבים ומפותלים לעתים, בכדי ליישב את תפיסת העולם המדעית של תקופתו עם כתבי הקודש; או נכון יותר, בכדי לפרש את כתבי הקודש כך שיעלו בקנה אחד עם תפיסת העולם המדעית ככל שהיא מוכחת, הכוונה אינה רק להראות כיצד ירושלים ואתונה חד הם, כיצד תורת אריסטו יכולה לעלות בקנה אחד עם תורת משה. לו רק זאת היתה הכוונה, הרי שההיבטים האלו של “מורה נבוכים” היו מאבדים את הרלבנטיות שלהם מיד לאחר שהיתה נמצאת תיאוריה מדעית טובה יותר מזו של ימיו. 

השיפוט של הרמב"ם אודות חז"ל מכוון גם לעצב את דרך השיפוט של הקוראים העתידיים אודות הרמב"ם ואודות “מורה נבוכים”. כך, כאשר הקורא של ימינו מעיין למשל ב­ַּפּרקים ב”מורה נבוכים” שקאפח העיר אודותם בתרגומו: "ואין צורך כיום להאריך בהנחות אלה (אודות הגלגלים) כיון שהם שייכים לתחום הארכיאולוגיה האסטרונומית", הוא מבין מגישתו של הרמב"ם לחז"ל שאין זה נכון לבקר אותו על שהוא מתאים את כתבי הקודש לתפיסת עולמו המדעית. הוא מבין ש“מורה נבוכים” נשאר רלבנטי גם כאשר חלק גדול מתוצאות המאמצים להתאים בין השיטות כבר אינו כזה. 

זאת ועוד, הקטע בו מסביר הרמב"ם כי באותה מידה שבה הראה כי הכתובים מעידים על כך שהעולם נברא, יכול היה לפרש את כתבי הקודש כך שיתאימו גם לתפיסה הגורסת כי העולם תמיד היה קיים "ואולי היה זה הרבה יותר קל", מוסיף נופך חדש לרלבנטיות של “מורה נבוכים”. הדברים יוצרים גם השפעה משמעותית על הקורא: הם גורמים לו להבין כי גם ממנו מצופה לפעול באופן דומה. בכל דור ודור, רומז הרמב"ם, על המשכיל היהודי למצוא את הדרך להתאים בין האמת הטמונה בתורה לבין האמת כפי שהשכל מצביע עליה, שהרי הדברים אינם יכולים שלא לעלות בקנה אחד. 

כך, היחס המורכב של הרמב"ם לחז"ל יוצר אפקט משמעותי ביותר על הקורא. על הקוראים בכל הדורות להבין שהמאמץ הכביר של הרמב"ם ליישב בין ירושלים לאתונה הוא רק דוגמה, רק התוויית דרך, למצווה האמיתית הרובצת לפתחו של המעיין: כיצד לפרש את כתבי הקודש כך שיעלו בקנה אחד עם השכל, כיצד להתאים את האמת האחת לרעותה. כך, הרלבנטיות של “מורה נבוכים” נשמרת בכל דור ודור. הבנה נכונה של עקרונות הדת ושל מעמדה תוביל להכרה של המאמין בחובה המוטלת עליו, למצוא את הדרך להתאים את תפיסת הדת שלו כך שתעלה בקנה אחד עם השכל. לא לזרוק את התורה, לא לזרוק את המדע - לשבור את הראש עד שנמצא את הגשר ביניהם.