יום ראשון, 25 באוגוסט 2013

מה, לבחור בטוב זה לא טוב?

בפרשת השבוע, נצבים, ממשיך משה את הנאום הגדול שלו לעם ישראל ערב הכניסה לארץ.

לאחר קטע מקסים, שנחזור אליו בהמשך, מציב משה לעם את האלטרנטיבות העומדות בפניו:

"רְאֵה: נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע".

משה מציע לנו לא שתי גלולות לבחור מהן, אלא ארבע. האמת שאלו בעצם רק שתי גלולות, כי אנחנו לא פראיירים לבחור במוות או ברע. אז הנה לפנינו מצד אחד החיים, ומצד שני הטוב. האם זה לא מובן מאליו שעלינו לבחור בטוב?

מסתבר שלא. כי מעט לאחר מכן, משיב משה על השאלה: "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ".

מה רע בטוב? ולמה שנעדיף את החיים על פניו? מה, טוב זה לא טוב?




חלק מהתשובה מופיע בפרשנות של הרמב"ם לסיפור עץ הדעת טוב ורע בגן העדן. ראשית, בואו ניפטר מההרגל לקרוא לעץ "עץ הדעת"; העץ הזה הוא לא עץ דעת כללי אלא עץ דעת ספציפי של טוב ורע. הרמב"ם מבין מכאן שלפני האכילה מפריו של העץ, האדם לא חשב כלל בקטיגוריות של טוב ורע. במקומן, הוא חשב בקטיגוריות של אמת ושקר. ההבדל פשוט: על המשוואה "שתיים ועוד שתיים שווה ארבע" לא נאמר "איזו משוואה יפה, באמת אחלה משוואה, היא עוד תגיע רחוק", אלא "משוואה נכונה", בעוד שעל המשוואה "שתיים ועוד שתיים שווה חמש" פשוט נגיד שזו משוואה שגויה, או שקרית. הקטיגוריה של "טוב" מול "רע", ושל "יפה" מול "מגונה", פשוט אינה רלבנטית מול מגוון רחב של שאלות, ממש כמו שאין משמעות אמיתית לביטויים כמו "גבינה מוזיקלית", או "טלפון חכם", או "זמן איכות".

אוקיי, אז הבנו שלפני האכילה מעץ הדעת טוב ורע, האדם חשב רק במונחים של אמת ושקר, כמו כל מתמטיקאי מוצלח. עכשיו, האם הרכישה של היכולת לחשוב בקטיגוריות של טוב ורע מהווה שיפור מצד האדם, או שמא דווקא נסיגה אחורה?

עבור הרמב"ם התשובה פשוטה. זו לא רק נסיגה, זוהי הנפילה של האדם. כאשר שהאדם מידרדר ומתחיל לחשוב על המציאות במונחים של טוב מול רע, או של יפה מול מגונה, הוא מתחיל להתמכר לתאוות שלו, לצרכים הגופניים שלו, לדמיון שלו, למרדפים חסרי תוחלת אחרי מעמד חברתי, לנסיעה במרצדס במקום במאזדה וכן הלאה וכן הלאה. לו היה ממשיך האדם לחשוב רק במונחים של אמת ושקר, הוא היה רק מרוויח מזה, משום ש"לגבי ההכרחי אין טוב ורע כלל, אלא יש שקר ואמת". על ההיגד "יש אלוהים!" האדם (וגם אוהדי מכבי) אמור לומר "אמת!", כמו הזקנים בבתי הכנסת שקוראים ככה בכל עצירה של קריאת התורה. על הדברים הגדולים באמת, על הדברים החשובים באמת, מושגי הטוב והרע והיפה והמגונה אינם חלים כלל.

הכלי שאיתו אנחנו אמורים לעבוד, אם נשאל את הרמב"ם, הוא השכל ורק השכל - והשכל מכיר רק את השקר והאמת. הדמיון הוא שמכיר את הטוב והרע, ואם יש משהו שמחריב לנו את החיים, הרי זה הדמיון. ראינו גם בפוסט הקודם אודות הניתוח של הרמב"ם את הרוע בעולם, כיצד הוא מאשים את בני האדם שרדיפתם אחרי התענוגות המדומיינים שלהם מביאה אותם להזיק לעצמם, ובמקביל גם להתלונן על אכזריותו של העולם. לא רק שהדמיון הוא כלי עבודה שאינו מקדם אותנו, אלא הוא אף מביא אותנו אל עברי פי פחת!

מכאן אפשר להתחיל להבין מה התשובה שהרמב"ם היה נותן לשאלה שהעלינו אודות הפרשה. בבחירה בין הטוב לחיים, אין ספק שהולכים על החיים. הרדיפה אחרי הטוב לא תוביל אותנו לשום מקום, בעוד ההליכה בנתיב המצוות תקרב אותנו אל המסלול של החיים. שכן, אצל הרמב"ם, החיים והשכל הולכים יד ביד, והמצוות - שלשיטתו פועלות בין השאר כדי לסייע לנו להגיע לתובנות הפילוסופיות החשובות באמת - מחדדות לנו את השכל, וכך נוטעות בנו את החיים האמיתיים. לא ניכנס כאן עדיין למושגי החיים לאחר המוות של הרמב"ם, אבל נסתפק בטעימה הקלה שהוא מציע לנו מהתלמוד הבבלי בנושא:

"צדיקים, אפילו במיתתם קרויים חיים; ורשעים, אפילו בחייהם קרויים מתים".


ואי אפשר לדבר על הפרשה בלי לתת את רשות הדיבור לשירה הצרופה של הפסוקים האלה:
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִיא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא, לֵאמֹר: "מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה?". וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא, לֵאמֹר: "מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה?". כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".

ואי אפשר לדבר על גלולות בלי מורפאוס: