יום חמישי, 15 באוגוסט 2013

איך להתאהב ברמב"ם בעקבות פיסקה אחת?

יש לי לא מעט תשובות כשאני שואל את עצמי למה אני נמשך כל כך ל"מורה נבוכים". אחת מהן יכולה להתמצות בפיסקה אחת שהרמב"ם כותב. כמה שורות שמקפלות שיטה שלמה, הן מבחינת הטיעונים עצמם והן מבחינת היחס לקוראים. בכדי להבין את היופי, דרוש כרגיל מעט רקע.

הרמב"ם סבור שיש מקום לתת טעמים למצוות. לדעתו, המצוות אינן רק סמל לצייתנות הנדרשת מול האל, ואינן רק רצפט שהדוקטור רשם ואנחנו צריכים לקחת שלוש פעמים ביום אחרי האוכל. יש להן את כל ההגיון שבעולם, אלא שלגבי חלקן איבדנו את ההקשר שיאפשר לנו לראות את ההגיון הזה. במקרים רבים, אומר הרמב"ם, המצווה שנראית לנו היום חסרת מובן יצאה בזמנו נגד סוג מסוים של עבודת אלילים. הבעיה היא שהמצווה הזו הצליחה יותר מדי; היא עקרה את העבודה הזרה טוב כל כך, עד שכבר לא נשאר במי להילחם. זה קצת כמו עם עמלק, אותו עם ארור שהוציא לנו את הנשמה, רק שהיום הזכר היחיד שיש לו הוא אותה מצווה בתורה שתובעת מאיתנו, באופן פרדוקסלי, למחות את זכרו.

הרמב"ם מסביר ב"מורה נבוכים" ובמקומות אחרים שהוא יצא למסע, שהיום היינו קוראים לו אקדמי. הוא עיין בפרוטרוט בכל ספר של עבודה זרה שהצליח רק לשים עליו את ידו, וגילה מחדש את ההקשרים האבודים של המצוות, אלה שיאפשרו לו לחשוף מחדש את המשמעות במצוות שנראות לנו היום תלושות ומוזרות. והוא אכן מצליח במשימה הזו מול מספר רב של מצוות, אבל לא מול כולן. שניגש לפיסקה?




ההערות שלי בסוגריים רבועים:

"אשר לאיסור בשר בחלב, עם שהוא מזון גס מאוד בלי ספק וגורם להתמלאות רבה, לא בלתי-סביר בעיני שהיה לעבודה זרה צד בזאת. אולי היו אוכלים כך [העובדים הזרים] בפולחן מפולחניה או בחג מחגיהם. מה שמחזק זאת, לדעתי, הוא שאיסור בשר בחלב הוזכר פעמיים בתחילת הציווי עליו במקום בו הזכיר את מצוות העלייה-לרגל: 'שלש פעמים בשנה (יראה כל זכורך אל פני האדון ה')'.  הרי הוא כאומר: 'בשעה שאתם עולים לרגל ונכנסים אל בית ה' אלהיך אל תבשל שם את מה שאתה מבשל בצורה זאת כמו שהם היו עושים'. זה הטעם הסביר ביותר בעיני לאיסורו, אולם לא מצאתי זאת כתוב בספרי הצאביה [עבודות האלילים] שקראתי".

אז מה היה לנו שם?

נתחיל מהסוף: הצניעות. הרמב"ם, כמו גם רש"י למשל, הוא מהאנשים בעלי הגדולה הממשית, שאין להם בעיה לומר בפה מלא "את זה אני לא יודע במאה אחוז". הוא כאן משער השערה, ומדגיש שאין לה בסיס מוצק ובלתי ניתן לערעור. הדבר עולה בקנה אחד עם הקריאה הכללית והחוזרת שלו לקוראי הספר להפעיל תמיד את חוש הביקורת והשיפוט, ולהימנע מקבלה עיוורת של דברי אחרים - אפילו אם הם הרמב"ם בכבודו ובעצמו.

כשהרמב"ם מנסה לבדוק את ההשערה, הוא נוקט בכלי עבודה המכבד את בעליו - ניתוח זהיר וקפדני של הטקסט. הוא בודק את ההקשרים של המצווה בשלוש הופעותיה במקרא, מבחין במכנה משותף, ומשם מגבש את המסקנה. עבודה יעילה ומסודרת; אריסטו, זה שהמציא את השיטה, היה גאה בו.

אז לסיכום ביניים: ברקע הפיסקה יש את העבודה השיטתית והמקיפה של הרמב"ם; בפיסקה עצמה יש ניתוח טקסטואלי קפדני שמוביל למסקנה מעניינת, כשהרמב"ם מקפיד למסור לנו דו"ח מדויק על המהימנות המוגבלת שהוא מייחס להשערה שלו.

יוצא שהרמב"ם לא רק מציג לנו טיעון, הוא גם מתייחס אלינו בכבוד: לא זורק עלינו טענות מעורפלות, לא נותן קביעות דוגמטיות חסרות הסבר. אנחנו יוצאים מהפיסקה הזאת כשאנחנו מבינים שיש לפנינו מורה אמיתי, כזה שמכבד את תלמידיו ומעודד את החוש הביקורתי שלהם, אדם שאנחנו רוצים ללכת בעקבותיו, אדם שאנחנו מאמינים לו.


נ.ב.
יותר מ-700 שנה אחרי כתיבת הדברים, נמצאו בעיר אוגרית שבסוריה כתבים של עבודת אלילים. באחד מהם, השיר "לאלים הנעימים והיפים", כתוב - לדעת חוקרים מסוימים אם כי לא כולם - לבשל עבורם גדי בחלב. אין זו הוכחה מוחצת, אבל בעיניי היא בהחלט תומכת בהשערתו של הרמב"ם.

לא תתאהבו בו?