יום שלישי, 13 באוגוסט 2013

למה חשוב להיות פוליטיקאי לפעמים? ולשלוח את הילדים לקלינאי תקשורת?

אחרי שגדעון מצליח לעשות את הבלתי ייאמן, ובעזרת 300 איש בלבד לזרוע מהומה במחנה מדין ולהביא לתבוסתם המוחצת, ניתן היה לצפות לאווירה מפרגנת מצד העם היושב בציון. אלא שכבר לפני 3,000 ומשהו שנה, זה לא היה מובן מאליו. שבט אפרים, הספרטנים שלנו, זועמים על שגדעון לא קרא להם מראש להצטרף אליו ללוחמה, אלא רק הזעיק אותם אחרי שהמדיינים החלו לנוס על נפשם (מעשה מקובל בקרב השופטים, שאיש מהם לא הצליח - או לא ממש ניסה - לאחד את כל העם כנגד אויב מסוים):
"וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ אֶפְרַיִם: 'מָה הַדָּבָר הַזֶּה עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְבִלְתִּי קְרֹאות לָנוּ כִּי הָלַכְתָּ לְהִלָּחֵם בְּמִדְיָן?', וַיְרִיבוּן אִתּוֹ בְּחָזְקָה".
אבל גדעון, כמו שאומרים, הוא לא פראייר.


הוא יודע עם מי יש לו עסק, והוא נוקט בצעד פוליטי בסיסי - חנופה לצורך הרגעת המצב. הוא משבח את תפקודם של בני אפרים בזמן אמת, שכלל בין היתר את חיסול שני שרי מדין, שענו לשמות עורב וזאב, ומשתמש גם במשל קצר ויעיל (עוללות הן הפינאלה של הבציר, ואביעזר הוא אביו של גדעון):
"וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: 'מֶה עָשִׂיתִי עַתָּה כָּכֶם?הֲלֹא טוֹב עֹלְלוֹת אֶפְרַיִם מִבְצִיר אֲבִיעֶזֶר! בְּיֶדְכֶם נָתַן ה' אֶת שָׂרֵי מִדְיָן אֶת עֹרֵב וְאֶת זְאֵב, וּמַה יָּכֹלְתִּי עֲשׂוֹת כָּכֶם?'. אָז רָפְתָה רוּחָם מֵעָלָיו, בְּדַבְּרוֹ הַדָּבָר הַזֶּה".
ובתרגום לעברית בת ימינו: "חבר'ה, שיחקתם אותה, בלעדיכם לא היינו מגיעים לאן שהגענו".
ובתרגום לספר משלי: "לשון רכה תשבור גרם".
ובאמת, לא צריך יותר מזה כדי להרגיע את חמומי המוח שלנו.

עוברים כמה דורות. יפתח מביס את בני עמון בלי לעדכן כלל את בני שבט אפרים. אנחנו כבר לא מופתעים לקרוא את הפסוק הבא:
"וַיִּצָּעֵק אִישׁ אֶפְרַיִם, וַיַּעֲבר צָפוֹנָה. וַיּאמְרוּ לְיִפְתָּח: 'מַדּוּעַ עָבַרְתָּ לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן, וְלָנוּ לא קָרָאתָ לָלֶכֶת עִמָּךְ? בֵּיתְךָ נִשְׂרף עָלֶיךָ בָּאֵשׁ!".

ויפתח, כמו שאומרים, גם הוא לא פראייר - אבל הוא גם רחוק מלהיות פוליטיקאי נבון כמו גדעון. כי גם לו קופצים הפיוזים (ומן הסתם גם העובדה שהרגע הוא היה צריך לשחוט את בתו בגלל הטעות ההיא עם הנדר לא ממש תרמה לשלוות הנפש שלו). הוא מציין כי בעבר כן ביקש את עזרתם של בני אפרים אך נענה בשלילה, ומוסיף:

"וָאֶרְאֶה כִּי אֵינְךָ מוֹשִׁיעַ, וָאָשִׂימָה נַפְשִׁי בְכַפִּי וָאֶעְבְּרָה אֶל בְּנֵי עַמּוֹן, וַיִּתְּנֵם ה' בְּיָדִי; וְלָמָה עֲלִיתֶם אֵלַי הַיּוֹם הַזֶּה לְהִלָּחֶם בִּי?".
התשובה של בני אפרים לא מופיעה בטקסט, אבל השלב הבא מופיע גם מופיע:
"וַיִּקְבּץ יִפְתָּח אֶת כָּל אַנְשֵׁי גִלְעָד, וַיִּלָּחֶם אֶת אֶפְרָיִם; וַיַּכּוּ אַנְשֵׁי גִלְעָד אֶת אֶפְרַיִם...וַיִּלְכּד גִּלְעָד אֶת מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן לְאֶפְרָיִם; וְהָיָה כִּי יאמְרוּ פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם "אֶעֱברָה", וַיּאמְרוּ לוֹ אַנְשֵׁי גִלְעָד "הַאֶפְרָתִי אַתָּה?", וַיּאמֶר "לא". וַיּאמְרוּ לוֹ "אֱמָר נָא שִׁבּלֶת", וַיּאמֶר "סִבּלֶת", וְלא יָכִין לְדַבֵּר כֵּן, וַיּאחֲזוּ אוֹתוֹ וַיִּשְׁחָטוּהוּ אֶל מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן; וַיִּפּל בָּעֵת הַהִיא מֵאֶפְרַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם אָלֶף".
ממש כמו הישראלים בני ימינו שלא ממש מסתדרים עם עיצורים כמו "th", בני אפרים לקו במגבלה לשונית משותפת - חוסר היכולת להגות כהלכה את האות "ש". לכן, בכל פעם שהגיע עוד פליט משדה הקרב וביקש לחצות את הגשר על הירדן, השיבוש של המילה "שיבולת" הוביל מיד לזיהויו כבן לשבט אפרים שמנסה לחזור משדה הקרב בעבר הירדן המזרחי לאזור מגורי השבט בעבר הירדן המערבי, והשאר ידוע.
והמספר מהמם בעוצמתו גם היום: לא פחות מארבעים ושניים אלף מבני עמנו נרצחו בידי אחיהם!


בשורה הלפני תחתונה - הדיבוק הישראלי של לא לצאת פראיירים כבודו במקומו מונח; אבל יש מקרים שבהם השימוש בפוליטיקה - בין החרדים לשאר העולם, בין המזרחיים לאשכנזים, ויש מספיק שסעים לכולם - יאפשר גם לא לצאת פראיירים וגם למנוע אסון קולוסאלי.

מצד שני, האם התמונה באמת כה פשוטה? אולי הדברים מסובכים יותר? הרי יתכן שאם גדעון היה מרגיע את שבט אפרים "כשהם עוד היו קטנים", הם היו פחות אגרסיביים עם יפתח, ופחות אנשים היו מקפחים את חייהם? ומצד שלישי, אולי אפשר לפטור את כל הסיפור בקביעה ששבט אפרים החמום, הנמהר, הביא את האסון על עצמו?

ובשורה הבאמת תחתונה, הלוואי שיכולנו לומר שזו סתם פיסת היסטוריה שאין לה שום רלבנטיות לימינו. אבל כמו סיפורים רבים במקרא, הרלבנטיות אכן ישנה, והסיפור עצמו מסובך, מסובך מאוד.