יום שישי, 2 באוגוסט 2013

רבי אלישע בן אבויה "אחר" - הדתל"ש הראשון


רבי אלישע בן אבויה, המכונה "אחֵר", הוא אחת הדמויות המסקרנות ביותר בתלמוד. מה יכול היה להביא את אחד מגדולי הדור, שהכתוב מעיד עליו שהיו בו גם תורה וגם מעשים טובים, לעשות דבר שכמוהו לא נשמע - לנטוש את דרך התורה? כמה עמוק המשבר הפנימי שהוא שרוי בו? כיצד מגיבים חבריו?
קיימים כמה מקורות המסבירים את כפירתו של ר' אלישע. אם נשים לרגע בצד את השאלה איזה מהם נכון, אנחנו יכולים להרגיש, כבר מריבוי הסיפורים, את המבוכה הגדולה שאוחזת ברעיו, אלו שמנסים להסביר ולתרץ את המהלך הקיצוני הזה.

לפי מקור אחד, השהות בפרדס יחד עם ר' עקיבא, בן זומא ובן עזאי הובילה לכפירתו. על הארבעה שנכנסו לפרדס נפרט בפוסט עתידי, בינתיים די יהיה לומר שברור שהפרדס הוא מטאפורי, שכן מתוך הארבעה רק ר' עקיבא יצא בשלום; בן עזאי מת, בן זומא איבד את שפיות דעתו ואלישע "קיצץ בנטיעות". מכיוון שהסטטיסטיקה מלמדת שלרוב לא קורים דברים כה קיצוניים לארבעה שנכנסים לפרדס, נהוג להבין כי מדובר בעיונים מיסטיים כלשהם. על כל פנים, מסופר כי כשעלו הארבעה, במהלך מסעותיהם ברחבי התודעה, אל השמיים, ראו שם את המלאך מטטרון (מלאך בכיר במיוחד, שהוא הוא חנוך - אותו צדיק קדום מספר בראשית שהאל לקח אותו לשמים בעודו בחיים), כשהוא המלאך היחיד שנשאר לשבת עם כניסתו של האל. מכאן הסיק אלישע כי גם מטטרון הוא אל (אחרת, איך נסביר למה הוא יושב?). אגב, בהמשך הסיפור הזה עולה כי כהפקת לקחים מהאירוע העגום הורד מטטרון במידה מסוימת מדרגתו הבכירה.

לפי סיפור אחר, אלישע ראה במו עיניו אב המצווה על בנו לטפס על עץ כדי לקיים את מצוות שילוח הקן (שלא נדון בה כעת). לנגד עיניו הנדהמות של אלישע, הילד נפל ונהרג. כמובן, מות הילד דיו לבדו כדי לזעזע כל אדם, אולם היתה כאן סיבה נוספת: יש רק שתי מצוות בתורה שנאמר עליהן במפורש ששכרן הוא חיים ארוכים - כיבוד הורים ושילוח הקן. כיצד יכול להיות, אמר אלישע בליבו, שילד שזה עתה קיים את שתיהן, ימות מיד לאחר מכן?



ולפי סיפור אחר, אלישע היה בין הרבים שתהו, למראה הרצח האכזרי של גדולי החכמים היהודיים - עשרת הרוגי מלכות - כיצד יתכן עוול כה גדול במונחים של שכר ועונש, כיצד לשונו של רבי חוצפית המתורגמן זרוקה באשפה - "פה שהפיק מרגליות ילחך עפר?!".

ריבוי הסיפורים, אם כן, עשוי להצביע בעיקר על מבוכת החכמים באשר לסיבה לשינוי הקיצוני כל כך שעבר על אלישע. שינוי שמו ל"אחר" בא בעקבות המפגש בינו לבין נערה עובדת שביקש ליהנות מחסדיה לאחר כפירתו. היא שאלה אותו: "וכי אינך אלישע בן אבויה?", כלומר "אתה כנראה ממס הכנסה או משהו, לא? כי לא נראה לי שאתה באמת רוצה את מה שבדרך כלל רוצים כאן". בתגובה, עקר אלישע צנונית מהגינה, וכך חילל את השבת. תגובתה של הנערה - "אחר הוא!" התקבלה על דעת הכל.


אני רוצה להתמקד כעת במערכת היחסים לאחר מכן בין רבי מאיר לבין אלישע אחר.
רבי מאיר (שמוכר כיום בעיקר בשם הקליט "רבי מאיר בעל הנס") מעביר בטבריה, בשבת, שיעור לקהל הרחב. לפתע, אחר מגיע למקום. ולא סתם מגיע, אלא על סוסו - המקבילה של אז להארלי דיווידסון - דבר המהווה כמובן חילול שבת פומבי וצעקני. הקשר בין אלישע למאיר הוא עמוק ביותר - ר' מאיר היה תלמידו הקרוב. מה עושה ר' מאיר? מפסיק את השיעור, מפלס דרך בקהל, והולך עם אחר. אחר רוכב על סוסו - נוסע על האופנוע בהילוך שני - ור' מאיר "מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו". בשלב מסוים, אחר פונה לר' מאיר ומפציר בו: "חזור לאחריך", כיוון שתוך כדי השיחה ביניהם הוא עקב אחר המרחק שהם עברו - ובעוד רגע הם עומדים לעבור את התחום המותר בשבת ולחלל אותה. כלומר, אחר הכופר הוא שמסייע לר' מאיר שלא להיכשל בחילול שבת; מה זה אומר על אחר? הוא עדיין קצת בתוך המגרש, ולא לגמרי בחוץ? או שהוא פשוט חבר טוב? ר' מאיר מחליט לנצל את ההזדמנות. במשחק מילים, הוא משיב: "אף אתה חזור בך", כלומר - יאללה, תחזור בתשובה!
תשובתו של אחר היא עוצמתית: "כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: 'שובו בנים שובבים - חוץ מאחר'".
יש להתעכב כאן על שתי נקודות. ראשית, מסתבר שאחר היה - לפחות לדבריו - עדיין בעל מעלה כה גבוהה עד שעדיין יכול היה לשמוע מה נאמר שם; מהדברים עולה שמדובר במטאפורה כלשהי למערכת קבלת ההחלטות של הגורמים העליונים המוסמכים. ושנית, אי אפשר להימנע מהרושם שאחר דווקא כן רוצה לחזור, לפחות במידת מה - אבל הדברים כבר אינם תלויים בו. הוא הלך לאיבוד, והשביל חזרה חסום בפניו.

הברית יוצאת הדופן בין הרב לתלמידו תמשיך גם עד מותו של אלישע, ואף מעבר לו. כשאלישע גוסס, ר' מאיר שומע על כך ומגיע אליו. הוא שואל אותו שוב אם ברצונו לשוב. הפעם, אלישע אינו מתווכח ואינו מתנגד. הוא שואל ומתעניין כיצד הדבר אפשרי, ור' מאיר משיב לו כי השער חזרה פתוח למי שנפשו מדוכדכת, למי שליבו שבור. התלמוד ממשיך: "באותה שעה, בכה אלישע ונפטר ומת. והיה רבי מאיר שמח בלבו ואומר: דומה שמתוך תשובה נפטר רבי".
לאחר מותו, ממשיך התלמוד, ירדה אש מהשמים ושרפה את קברו. ר' מאיר מגיע, פורס את גלימתו, ודורש מדרש על פסוק ממגילת רות, שעיקרו: אם יחפוץ האל לגאול את נשמתו של אלישע, מוטב - ואם לא, יגאלנה ר' מאיר בעצמו! והאש כבתה.
החכמים, מספרת הגמרא במקום אחר, ידעו שר' אלישע מצוי במצב ביניים יוצא דופן: בשל עבירותיו, אינו יכול להיכנס לגן העדן, אולם בשל מצוותיו המרובות, הוא גם אינו יכול להיכנס לגיהנום ולטהר את נשמתו (השהות של הרשעים בגיהנום עולה לרוב כזמנית בלבד עד מירוק חטאיהם). שוב קם ר' מאיר ואומר: "מתי אמות ואעלה עשן מקברו?"; כלומר, הוא מבטיח כי לאחר מותו, ידאג לסדר את העניין בבית הדין שם למעלה ולדאוג לכך שאלישע אכן ייכנס לגיהנום (לזמן מוגבל, לשם טיהור נשמתו טרם הכניסה לגן העדן, כנהוג). ואכן, לאחר מותו של ר' מאיר החל לעלות עשן מקברו של אלישע! בשלב מסוים, ר' יוחנן מצהיר את ההצהרה ההפוכה: "מתי אמות ואכבה עשן מקברו?", ואכן לאחר מותו מפסיק העשן לעלות מקברו של אלישע - סוף סוף, הפרגוד נפתח ואלישע התקבל פנימה. גלותו נסתיימה.


הדבר המושך אותי במיוחד בדמותו של אלישע היא לא רק הטרגיות שלה, אלא גם הסיבה לה. הדבר אינו נאמר במפורש, אבל נראה כי חלק ממנו משתוקק לשוב. לחזור לעולם הפשוט והמוכר בו ברור שיש אל אחד כל יכול, הפועל בצדק ובמשפט, עולם המשלב את העונג האינטלקטואלי של לימוד התורה עם השאיפה לשלמות מוסרית בכל צעד ושעל. עולם של אמת ברורה ויציבה. אבל החלק השני שלו אינו מאפשר לו. האמת, מבחינתו, היא קשה מנשוא; כאמור, לא ברור לנו מה בדיוק היו הדברים שהטרידו אותו, אולם הטון שאני שומע מהדברים הוא טון של אדם שלבו עמוק בבית המדרש, אולם שכלו מורה לו כי מקומו אינו שם. הפיצול הזה מתרחש אצל אנשים לא מעטים, ואולי התרחש אצל אנשים לא מעטים גם אז - אולם אלישע היה הראשון שהחליט ללכת עם השכל ולא עם הלב.

בימינו, ניתן לתת סימנים רבים בדתל"שים. איש איש ועולמו הפנימי, איש איש והחלטותיו מול עצמו ומול החברה והבורא. לא באתי לתת ציונים ולא לערוך מיונים, אולם אסתכן בקביעה אחת גורפת: אין דתל"ש שלא מתגעגע, כמו אלישע אחר, לחיבוק החם והפשוט, לתחושה העוטפת והממלאת שהנה אני כאן, ואלוהים לידי, והוא אוהב אותי, ואני אוהב אותו, והעולם פועל בצדק מופתי, ואף אחד אינו מופקר, והכל יהיה בסדר גמור. המבוגר האחראי כאן, והוא בעדנו.


הנה השיר של אהוד בנאי על המעשה בארבעה שנכנסו לפרדס. הבית האחרון מצמרר אותי בכל פעם מחדש.