יום שני, 29 ביולי 2013

מה יש לרמב"ם נגד הרוע בעולם?

הנה הפרדוקס של האדם הדתי: איך אפשר ליישב את הקביעות לפיהן האל הוא טוב, שהוא יודע מה קורה בעולמנו, שהוא יכול לעשות מה שבא לו, ושיש רע בעולם? נראה שכולן אמורות להיות נכונות, אבל הן אינן עולות בקנה אחד.

הדרך המקובלת להתמודד עם הפרדוקס היא לתקוף אחת מארבע הקביעות הללו.

היו דתות, כמו זו הזורואסטרית למשל, שטענו שיש שני אלים, אחד טוב ואחד רע, שהוא זה שאחראי לכל הבלגן כאן. האל הרע מקבל לעתים הורדה בדרגה ונחשב לחצי אל, או לשטן.

היו פילוסופים, כמו אריסטו, שטענו שהאל אינו יודע מה קורה בעולמנו, ואם לדייק - אין לו מושג ירוק שאנחנו בכלל קיימים. זה לא בגלל שהוא לא אינטליגנטי, להיפך - הסבר מלא יגיע בקרוב.

היו שטענו שהעניין הוא שהאל לא יכול לעשות כל מה שבא לו, ושהוא תלוי אפילו בנו, בני האדם, כדי שנתקן את שהתקלקל. העמדה הזו מופיעה גם בצורת "זה לא שהוא לא יכול, הוא לא רוצה - הוא יותר מעוניין בהתמודדות של האדם עם חופש הרצון מאשר בתיקון מיידי של העולם".

והיו רבים שמיקדו את הביקורת בקביעה שקיים רוע בעולם. הפתרון השגרתי מול מי שמתלונן שהעולם מתאכזר אליו הוא "חבוב, פשפש במעשיך, המכות האלה לא נוחתות עליך סתם". פתרון נוסף נמצא בדמות העולם הבא, שם כבר ידאגו לסדר את החשבון ולא להשאיר אף אחד באובר.

ב"מורה נבוכים", הרמב"ם מציג התמודדות מקיפה, שיטתית, וגם רעננה ורלבנטית מאוד, מול הבעיה.


הוא מתחיל את הדיון לא מהזווית של הפילוסוף השלו היושב במגדל השן שלו, אלא מהזווית של האדם הפשוט: "לעתים קרובות עולה בדמיון ההמון שהרעות בעולם מרובות מן הטובות". הדברים מגיעים לידי כך שהאדם בטוח שכמות הרע בעולם עולה בהרבה על כמות הטוב (כמו שקורה לכולנו אחרי קריאת העיתון היומי). אבל, מבחין הרמב"ם היטב, הדברים נובעים קודם כל מהפרספקטיבה השגויה של האדם: הוא בטוח שהוא מרכז היקום, שהעולם נברא למענו, וברגע שהעולם הזה מסרב להסכין עם כל גחמה וקריזה שלו, האדם ממהר להכריז עליו שהוא עוין ושיצא החוצה.

אבל האמת היא שהמציאות לא באמת כאן בשביל האדם. איננו יכולים לומר באמת מהי מטרתה של המציאות, מעבר לכך שאנחנו מבינים שהאל רצה שהיא תהיה כאן. והאמת היא שהאדם אינו מרכז הבריאה, והדמיון המוביל אותו לתפיסה השגויה הזו מוביל אותו גם לתפיסה השגויה של העולם כמלא רוע. והאמת היא שהאדם עצמו הוא שמייצר את הרע הסובב אותו. איך זה קורה?

הרמב"ם עושה את מה שפילוסופים הכי אוהבים לעשות - לחלק לחלקים. הוא מציע מיון של כמה סוגי רוע:

ראשית, טבעו של הקיום האנושי הוא היותו מעוגן בגוף. וגוף הוא דבר שנתון למחלות ולכליון. "מי שרוצה להיות בעל בשר ועצמות ושלא יהיה מושפע ולא יחול בו מה שחל בחומר, רוצה לצרף שני הפכים". כמו שאמרו בפרלמנט, אלה חוקי הפורמט של בונה עולם, אז על החלק הזה, הפיזי, באמת שאין מה להתלונן. מה גם שבסך הכל העסק עובד ממש טוב - ברוב המוחלט של הלידות, למשל, התינוקות נולדים חסרי מומים.


שנית, יש רעות שבני האדם מביאים זה על זה - החל ממלחמת עולם ועד לשוד בסמטה חשוכה. קודם כל, אין להאשים את העולם או את אלוהים על רעות כאלה. אבל גם זה, בתכל'ס, לא קורה כל כך הרבה, נכון?

שלישית, וזה הכי נפוץ, הרע שהאדם מביא על עצמו. "זהו מה שאין אתה מוצא מי שאינו פושע בו כלפי עצמו, להוציא מעטים". מהבחינה הפיזית, הלהיטות לתאוות הגוף (לאכילה, לשתיה ולמשגל) מובילה למחלות. אבל מהבחינה המנטלית, הדברים סבוכים יותר. בואו נחשוב רגע מה הדבר שאנחנו הכי זקוקים לו בכדי לחיות: אוויר. ובכן, עלינו להודות בורא עולם הנפיק מספיק אוויר לכולם! הדבר הבא - מים ומזון. גם את זה יש לכולם, אולי לא באיכות שהיינו תמיד רוצים אבל מספיק כדי לחיות. ועכשיו, מה קורה עם הדברים שאינם הכרחיים?
"הדברים ההכרחיים כולם מוגבלים וסופיים. אבל השאיפה למותרות אינסופית. אם אתה משתוקק אל כלי כסף, הרי כלי זהב יפים יותר. אנשים אחרים רכשו כלי בדולח. שמא תרכוש גם כל מה שניתן למצוא מברקת ואודם? לכן כל בור מושחת-המחשבה יהיה לעולם בצער וביגון על שאינו מגיע לעשות את המותרות שעשה פלוני". גם כאן, הכתובת לתלונות אינה האל אלא האדם.

אז הפתרון של הרמב"ם הוא פתרון חלקי, והוא מודע להיותו כזה. הוא מכבד אותנו: לא שולף מהכובע איזה טריק, אלא מסביר לנו כמו לילדים גדולים שהעסק בידיים שלנו. ראשית, זה עניין של פרספקטיבה: הראיה השגורה של האדם כמלא וגדוש ברוע היא תוצאה של הראיה השגויה לפיה אנחנו במרכז והעולם לא מיישר איתנו קו כמו שהיינו רוצים. שנית, רוב הרע סביבנו הוא תוצר של פעולותינו: או שלנו ספציפית או של בני האדם מסביבנו. אז לפני שאנחנו באים בטענות, בואו נבדוק את עצמנו.

בעיניי, נחמד לראות שהמירוץ חסר ההגיון אחרי הדשא הירוק יותר אצל השכן הוא לא המצאה של תרבות המערב. בעצם, זה יותר עצוב מנחמד - אבל הרמב"ם צודק, יש גבול לכמה אשמה אנחנו יכולים לזרוק על אלוהים.




תוצאת תמונה עבור ראובן הפרלמנט