יום ראשון, 28 ביולי 2013

חילופי הדורות - החרובים והאבא המילואימניק

הסיפור הזה על חוני המעגל מפורסם למדי. בהקדמה לסיפור, מספר רבי יוחנן כיצד חוני, זה שהיה מושיע את עם ישראל בתפילותיו לגשמים, היה מצטער כל ימיו על הפסוק בתהלים "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". מכיוון שהמזמור מדבר על גלות בבל, שארכה שבעים שנה, חוני היה טרוד בשאלה האם יתכן מצב שבו אדם ישן שבעים שנים בחלום.

והנה, יום אחד, מספרת הגמרא, פוגש חוני באדם הנוטע עץ חרובים. לשאלתו מתי צפוי השתיל להניב פירות, משיב האיש: "שבעים שנה". חוני תוהה האם הנוטע באמת סגור על זה שהוא יחיה עוד שבעים שנה, וזה משיב לו שהוא מצא את העולם מלא חרובים כשהוא נולד, ולכן הוא נוטע את העץ לטובת בנו שייוולד. חוני הולך לישון, מקיפה אותו שן סלע, הוא נסתר מעיני אדם ונופלת עליו תרדמה למשך זמן רב, רב מאוד. כשהוא מתעורר, הוא רואה אדם המלקט את פירותיו של החרוב, שבגר בינתיים, שומע ממנו שהוא נכדו של הנוטע, הולך ומקשיב סביב ומסיק שישן שבעים שנה.

כשהוא מגיע לבית המדרש, החכמים שם אמנם מהללים את פועלו בעבר, אולם הם אינם מזהים אותו ואינם מעניקים לו את הכבוד המגיע לו. חוני נפגע, מבקש רחמים ומת. רבא מסכם את הסיפור בציינו כי זוהי בדיוק האמירה השגורה: "או חברותא או מיתותא", או חברה או מיתה.

הסיפור מתאר לנו את המתח בין הדורות המתחלפים. מצד אחד, יש דברים שנשארים קבועים, כמו החרובים שאותם שותל אדם לטובת בניו ונכדיו. מצד שני, העובדות של היום יהפכו בעתיד למיתוס:


כשחוני נכנס לבית המדרש לאחר שהתעורר, החכמים שם מספרים כיצד פעם, מזמן, בכל פעם שהיה נכנס לבית המדרש היה פותר כל קושיה. יתכן שיכולותיו העילאיות של חוני בפתרון קושיות הוא מוגזם ויתכן שלא - אבל מה שחשוב הוא הצעד הבא. כי מצד שלישי, מה שבטוח, החכמים שם כל כך שקועים במיתוס שהם מספרים לעצמם, עד שהם אינם יכולים לראות את המציאות הנוכחית והממשית העומדת מולם. הם מספרים את המיתוס המהלל את הדמות של חוני שנכנס לבית המדרש, אבל את חוני הממשי שנכנס ממש עכשיו - הם ממש אינם מסוגלים לראות. כשמתחלפים דורות, בקיצור, לא הכל דבש חרובים - יש דברים יקרי ערך שהולכים לאיבוד.

סוגיית חילופי הדורות עולה גם אצל אפלטון, מכיוון שונה למדי. בספרו "הפוליטיאה", הדן במגוון רחב ביותר של סוגיות ובראשן תיאור המדינה האידיאלית, הוא מגיע בשלב מסוים לדון בסיבה לחילופי צורות הממשל לאורך הזמן. המדינה המקורית שהוא מציג היא מושלמת והיא נשענת על שלטונם של פילוסופים. עם הזמן, אומר אפלטון, צורת הממשל תלך ותידרדר: תחילה לשלטון של מעטים מוכשרים, לאחר מכן שלטון של עשירים רודפי כבוד, לאחר מכן לדמוקרטיה (כי כמעט ואין דבר יותר גרוע מלמסור את ההכרעות לידי ההמון שאין לו מושג מה באמת נכון ומה לא), ולבסוף לרודנות.

אותנו מעניינת כעת הסיבה לשינויי השלטון הללו. והיא פשוטה למדי: בכל פעם, הבן מסתכל על אביו, ורואה כיצד למרות כל הרצון הטוב שלו, דופקים אותו. והוא שומע איך המשרתים מדברים על האבא הפראייר שלו, ולא פחות מזה - איך האמא שלו מדברת באוזניו על אביו (ובהערת אגב נאמר שאפלטון יוצא ב"פוליטיאה" פמיניסט רדיקלי ביותר, בוודאי לתקופתו ולצערי גם היום, למשל: "'שהרי אל נא תדמה בנפשך שבאיזה דבר מדבריי נתכוונתי יותר לגברים מאשר לנשים, ככל שתזדמנה במדינה נשים המוכשרות לכך מצד תכונתן הטבעית' - 'הצדק איתך', אמר, 'אם אמנם תהיינה נוטלות חלק שווה, כמו הגברים, בכל עניין ועניין'").

בקיצור, הבן רואה איך אבא שלו, האזרח הקטן, נאלץ לשלם בגדול, הולך למילואים וסופר את הכסף שאין, ואומר לעצמו - אותי לא יתפסו ככה. אני את הדבר הזה הולך לשנות. אז הוא משנה איך שהוא רואה לנכון, ובדרך מחרבש את האיזונים העדינים שעליהם מושתתת החברה ומוביל למצב שכביכול מתקן את עוולות העבר, אולם בפועל רק מכין את הקרקע לבלגן גדול יותר.

כך, אצל אפלטון חילופי הדורות מובילים לבחינה חדשה של המציאות, המשוחררת מהפרדיגמות של הדור הקודם. היום, בתפיסה המערבית שלנו המקדשת את החדש והחופשי, היינו אומרים שזו אמורה להיות ערובה להצלחה, אבל אצל אפלטון, אנחנו יכולים רק להידרדר. כי בתפיסה שלו, ובמידה רבה גם בזו של חז"ל, ככל שעובר הזמן אנחנו איננו מתקדמים - רק הולכים ומתרחקים. המקסימום שאנחנו יכולים לעשות זה לשמור על הקיים, או במילים אחרות, להמשיך לנטוע חרובים.

וקצת שלום חנוך עוד לא הזיק לאף אחד: