יום חמישי, 27 בספטמבר 2018

מדרש יונתי של מאיר אריאל - בואו נפרק אותו לגורמים

מדרש יונתי, השיר של מאיר אריאל, מקסים בעיניי. אין הרבה שירים שבהם הוא מתעצבן כמו כאן, ואני מאוד אוהב את הדרך שבה ההפקה של אלונה טוראל, עם מיקי שביב על הגיטרה החשמלית שטוענת את השיר באנרגיות המתאימות. מאיר מפליא כדרכו בעברית החד פעמית שלו, אבל הפעם הוא גודש את השיר בכל כך הרבה הפניות למקרא - בעיקר שיר השירים, אבל לא רק - ואני רוצה לנצל את אווירת החג, כשכולנו מתרגעים כאן בסוכה, לעבור על השיר לאט לאט ולהבין מה בדיוק הוא עושה שם. 

יום רביעי, 18 ביולי 2018

מה, אלוהים לא יודע? הרמב"ם על עקדת יצחק ועל הנסיון


מושג הנסיון מעניין אותי במיוחד, כי הוא אחד מאותם מקומות שבהם יש התנגשות ישירה בין התפיסה הבסיסית, הטבעית, הנאיבית משהו של אלוהים – לבין התפיסה הפילוסופית הבוגרת שלו. בתפיסה הבסיסית, כשאלוהים מצווה על אברהם להקריב את בנו יחידו, ברור שמדובר במבחן שהוא עורך לאברהם. ואנחנו במתח – אברהם יעשה את זה? לא יעשה? מי ינצח בקרב האיתנים המתחולל בנפשו המיוסרת? הרגש האנושי, הראשוני, הטבעי של האבהות – או הרגש הדתי, המתמסר? אברהם מוכיח את ערכו, ואלוהים בתגובה מסיר את המסכה, מחייך ואומר:
" אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה, כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ, אֶת יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי".
ועוד רגע מושון שלנו קופץ מאחורי השיחים.

אבל אז קופצת התפיסה המתקדמת, הפילוסופית, ומתחילה כדרכה להרוס את כל הכיף עם שאלה פשוטה: מה, אלוהים לא יודע? כשאני עורך את מבחן המרשמלו לילדים שלי, העוקץ טמון בכך שאני לא יודע אם אכן יש להם את הכח להתאפק כמה דקות ואז לזכות בגמול המתוק והדביק, או לא. אבל לי מותר לא לדעת, כי אני זה רק אני. אלוהים, מצד שני, הרי יודע הכל, ובאופן על זמני. הוא הרי כבר יודע מה מידת האהבה של אברהם אליו, לא? והוא יודע יותר טוב מאברהם מה אברהם יעשה עוד חמש דקות, נכון? 

הסיפור הבסיסי של הנסיון מושך אותנו לכיוון הדרמטי והמותח, ובשביל זה הוא צריך לצייר את אלוהים כמי שבוחן, מנסה – ונוכח לדעת משהו שלא ידע קודם. אבל נראה שהתפיסה המתקדמת יותר של אלוהים כיודע כל שומטת את הקרקע מתחת לכל הרעיון, ובמלים אחרות – בשביל מה צריך את כל הבלגן הזה?

יום ראשון, 13 במאי 2018

ככה חופשי - טיול בפרשת במדבר, קפיצות בזמן ונחיתה ביום ירושלים


מי שיצא לו לקרוא את פרשת השבוע בבית כנסת, שם על הדוכן, אולי כשהוא מנווט בעצמו ואולי כשהוא בתפקיד משנה של ע. חזן שמסמן לאביו את הטעמים, יודע היטב: יש פרשיות שוות ושוות יותר. ספר בראשית, למשל – ללקק את האצבעות! אין רגע דל בין אלוהות מתפרצת ומתגלה, לבין רגעים נשגבים ויצרי אנוש מבעבעים.

ספר ויקרא, למשל, שרובו המוחץ עוסק בפרטים הטכניים והשבלוניים של עבודת הקודש הפיזית והתבניתית במשכן ובמצוות הנוגעות לכהנים, נוצץ איכשהו פחות. מספיק להעיף מבט בפרק א', על סיווג הקורבנות ופועלם ולראות מיד – לא על החומר הזה יתפרנסו כתבי הרכילות.

אם נשים בצד בינתיים את מחקר המקרא וההתחקות אחרי המקורות השונים, נדמה לי שפרשת השבוע שלנו, פרשת במדבר, יכולה להסביר את מקור ההתחפרות הזו בפרטים הטכניים והיבשים.

יום ראשון, 24 בספטמבר 2017

"יאללה להתעורר!" - על העיקרון שמאחורי התשובה ועל הקריאה לשינוי שבתוך המנגנון

כשהרמב"ם, יקיר האתר, נוגע במושג התשובה ב"מורה נבוכים", הוא פחות עוסק בתהליך המוכר והידוע לנו. במקום להלל את החזרה לחיק התורה והמצוות, הוא מעוניין יותר באפקט הפסיכולוגי שרעיון התשובה מאפשר: 

"...בהכרח אדם טועה ונכשל, או שמתוך בורותו הוא מעדיף דעה או מידה [=תכונת אופי] שבאמת אינם עדיפים, או שתאווה או כעס גוברים עליו. ואילו האמין האדם ששבר זה לא ניתן לאיחוי לעולם, היה מתמיד בתעייתו, ואולי היה מוסיף על מריו מכיוון שלא נותרה לו עצה. אבל עם האמונה בתשובה, הוא ימצא את תיקונו ויחזור למצב טוב יותר ושלם יותר ממה שהיה בו לפני שעבר עבירה".

את האמת צריך להגיד – הקטע הזה לא כתוב עם הרבה מעוף. בטח שלא, אם נשווה אותו בזריזות לדברים הנפלאים וכובשי הלב שהרמב"ם כותב על התשובה ב"משנה תורה", החיבור המיועד לכלל ישראל. אבל הפעם נעסוק פחות ברמב"ם, וגם פחות במושג השגור של החזרה בתשובה. אני רוצה כאן לגעת בדבר מהותי יותר - הקריאה לבחון את עצמנו, הקריאה להתעורר. לאו דווקא אל אורח חיים דתי יותר, אלא אל אורח חיים נכון יותר. ואני רוצה להצביע על שני היבטים:

יום רביעי, 29 במרץ 2017

ר' אברהם אבן עזרא והמטריקס

יש אנשים שהכשרון נוטף מהם. שנדמה שכל דבר שבו יעסקו יהפוך לזהב.

ר' אברהם אבן עזרא נולד בספרד ובחייו הבוגרים מרבה לנדוד ממקום למקום. הנדודים כנראה נפתחים בעקבות פלישת המווחידון לספרד, אותו פלג מוסלמי קיצוני שהוביל לבריחה ההמונית הראשונה של היהודים ממנה באמצע המאה ה-12. הוא מבוגר בדור אחד מהרמב"ם, ומוצא את עצמו מסתובב במקומות רבים ומשונים, מאיטליה ועד אנגליה.

רובנו מכירים אותו כמחבר שירים, שהמפורסם שבהם ללא ספק הוא "לך אלי תשוקתי", שאותו הלחין בכשרון רב מאיר בנאי לפני כמה שנים. בבתי הכנסת הספרדיים, זה הפיוט שפותח את ערב יום הכיפורים. בבתי הכנסת שבו שרים אותו כמו שצריך (* המחבר מתכוון "כמו בבית הכנסת של סבא שלי"), השירה עוברת בסולואים בין המתפללים השונים שרוצים לשיר, כשברקע יש מין זמזום נמוך קבוע של שאר הנוכחים, עד לקרשנדו העצום שמכניס אותך (* המחבר מתכוון לעצמו) לתוך האירוע בצורה משמעותית הרבה יותר מההכרזות הטכניות משהו של "כל נדרי".

לפיוט שאני הכי אוהב נחזור בהמשך.

יום שישי, 5 באוגוסט 2016

על השעיר לעזאזל, או דברים שרואים מכאן ומשם

בטרילוגיית "שר הטבעות", הסופר טולקין מפליא לתת לנו את ההרגשה שמדובר בעולם אמיתי וממשי כשם שהוא מופלא. בנגיעות קטנות הוא חושף לפנינו מדי פעם איזה שיר עתיק, או מיתוס ישן שמגלה טפח אודות הדברים שהיו בעולם לפני עידן ועידנים, שהרי עלילת הספר מתרחשת בסוף העידן השלישי. הנגיעות הללו מעמיקות את ההבנה שלנו אודות המניעים של הגיבורים, אבל גם מעצימות את ההיבלעות שלנו בעולם הזה. הוא כתב פעם שהוא התכוון שהרסיסים האלה יהיו כמו ראשים של הרים מכוסי שלג, שנגלים מדי פעם מעל העננים. בהמשך, לאור ההצלחה כמו שאומרים, הוא הרחיב את האפוס שלו עם ספרים לא מעטים שהרחיבו את אותם רסיסים. ומה אני אגיד לכם, זה לא שהסיפורים האלה לא טובים, אבל קשה להתנער מהתחושה שהם היו הרבה יותר עוצמתיים כשהם רק נרמזו.
באופן דומה, אני אוהב את המקומות בתנ"ך שבהם אפשר למצוא זכר לדברים שנשכחו, דברים שהיו שם לפני הדברים שאנחנו מכירים היום. מקומות כמו הסיפור על הנפילים בספר בראשית, או עניין השעיר המשתלח שעליו ארחיב כאן. אנחנו קוראים את הפסוקים, ומרגישים בעוצמה את הקושי ליישב אותם עם תמונת העולם שאנחנו רגילים אליה.
נתחיל עם הפסוקים עצמם, שמפרטים את הדברים שעל אהרן הכהן – ובמשתמע גם בניו ובני בניו – לבצע במהלך יום הכיפורים.

יום שישי, 27 במאי 2016

הפינאלה של "משנה תורה": על ימות המשיח והגאולה של הרמב"ם

אקורד הסיום של "משנה תורה", ספרו המונומנטלי של הרמב"ם המיועד לסכם את היהדות עבור כולם, גדולים וקטנים, עוסק באופן לא מפתיע במשיח ובגאולה. הרמב"ם מנסה, כרגיל, לקחת על עצמו משימה בלתי אפשרית: לקחת את שלל הרעיונות, התקוות והכיסופים שהובעו במשך אלפי שנים של ציפייה לגאולה, ולנסח אותם כך שיתיישבו זה עם זה. אבל זה לא הכל: הרמב"ם חוזר בכתביו כמה פעמים על הרצון שלו להימנע מלהזדקק למושג הנס, ולהסביר את הדברים באופן שיתיישב עם המציאות הסטנדרטית המוכרת לנו; הוא מציג את הנטייה הזו כנובעת מטעמים טקטיים: כשאני מנסה להוכיח טענה תוך הסתמכות על מעשה נסים, יתכן שיריבי פשוט יגיד שהוא לא מאמין בנסים ואז אני בבעיה; במקום זה, עדיף לי להגיע לקרב כשאני חמוש בטיעונים רציונליים שעליהם קשה הרבה יותר להעלות הסתייגויות. השאלה אם מדובר רק במהלך טקטי או שהרמב"ם באמת לא האמין בנסים היא שאלה מצוינת, אבל לא אדון בה כאן. כאן אצביע על כך שהרמב"ם מתמודד עם נושא הגאולה, שכל מהותו היא שמדובר ב"קץ ההיסטוריה", בסופו של העולם המוכר ובכניסה למציאות שונה לגמרי. נושא שהתפתח במשך עשרות דורות ממיתוסים וכמיהות שנבעו מנסיון, נואש לעתים, למצוא הגיון ומשמעות בתוך חיים רצופי סבל וקשיים. מסקרן לראות את חומר הגלם הטעון הזה מטופל ע"י ההוגה שמייסד את האגף הרציונלי ביותר של היהדות.

יום שישי, 15 באפריל 2016

על שיר השירים: המקום הראשון במצעד הפזמונים היהודי של כל הזמנים

מתי האדם אומר שירה?

מתי מתרחש הפלא הזה: היומיום מונח בצד, והאדם מתעלה מעליו?

זה קורה כשהרגש מציף את הלב. כשהאדם ניצב מול משהו, בתוכו או מחוצה לו, שהמילים הרגילות פשוט לא מספיקות כדי לתאר אותו.

השירה ספוגה בקסם.

וזה בכלל לא מקרה ששיר השירים, הפסגה של השירה, המקום הראשון במצעד הפזמונים היהודי של כל הזמנים, עוסק באהבה. האהבה היא הכוח שמניע את העולם. תשאלו את מי שקם, כבר פעם שלישית הלילה, לתינוק שבוכה; תשאלו את מי שהופך את העולם כדי לדאוג להוריו המזדקנים; תשאלו את מי שנוסע קצת יותר לאט כשהילדים מאחורה באוטו: האהבה הופכת אותנו לבני אדם טובים יותר.

וזה גם בכלל לא מקרה שכשהלל הזקן התבקש לתמצת את כל היהדות, הוא בחר בשלוש המלים "ואהבת לרעך כמוך".

שיר השירים עוסק כאמור באהבה, ונוהגים בקהילות מסוימות לקרוא בו בחג הפסח. בקהילות אחרות, נהוג לקרוא בו ביום שישי בין הערביים, בשעה הכי יפה בשבוע, כשהשמש צובעת בכתום את העולם והשקט והתום חוזרים ונכנסים ללב. אני רוצה לגעת כאן בכמה נקודות יפהפיות במיוחד מתוכו.

יום שישי, 18 במרץ 2016

המקרה של דוד ובת שבע: על אנשים ופגמים, מהמקרא ועד ישראל היום והארץ

אחד הדברים שבזכותם התנ"ך הגיע לאן שהוא הגיע הוא הדרך שבה הוא משרטט את גיבוריו. אחד אחד, בלי יוצא מן הכלל, כל דמות שזוכה ליותר מכמה שורות זוכה גם שנכיר את הצדדים הפחות מחמיאים שלה. הנה כמה דוגמאות מהשרוול:

יוסף? בתור בן עשרה הוא מפגין אגוצנטריות ומגלומניה של מינימום הסגן של פרעה. מצד שני, זה רק היה עניין של הקדמת המאוחר.

יצחק? מסתבך עם השקר המשפחתי של "היא לא אשתי, היא אחותי", ובערוב ימיו הולך שולל אחרי ריחות המנגל של עשו במקום לראות נכוחה את היתרון הברור של יעקב על פניו.

אפילו משה, זה שאיש לעולם לא יגיע לשיעור קומתו הנבואי, לא יוצא נקי.

אולי המקום המובהק ביותר בו המקרא יוצא נגד גיבור, ולא סתם גיבור, הוא האפיזודה של דוד ובת שבע. ומעניין לראות את חז"ל תפסו את הקטע הזה (רמז: קצת אחרת), ובעיקר מעניין לחשוב למה זה ככה.

יום שבת, 30 בינואר 2016

על פוליטיקה, אמת ושקר: הליכוד, אפלטון, הרמב"ם וג'ק ניקולסון

בשבוע החולף רעשה הארץ וגעשה. נכון שזה משפט שתמיד נכון, ונכון שהיא רעשה בגלל כמה וכמה דברים, אבל בין היתר זה היה בגלל התחקיר של עמית סגל על הקמפיין של הליכוד בבחירות 2015, ובעיקר על הנעשה ביום הבחירות עצמו. נכנס לפעולה מערך מסרונים מאסיבי ביותר, שזו אמנם הטכנולוגיה הכי 2010 – אבל מסתבר שתפורה כמו כפפה לנתניהו מחד ולקהל היעד מאידך.

הקטע המעניין בתחקיר (ראו כאן, ולכו ל-14:30) מגיע כשסגל מציין בעדינות את העובדה שהמסרונים הידועים על אחוזי ההצבעה הסוחפים של הערבים לא היו אמת, ואף לא "אמת לשעתה" – כשהם נשלחו היה ברור למפעילי הקמפיין שאין בדברים ממש. התגובות של שני מנהלי הקמפיין הם פרייסלס, אבל הם לא העניין של הפוסט הנוכחי.

עמית סגל הוא אמנם בחור צעיר ומוכשר, אבל הוא כבר מספיק משופשף כדי לדעת שבפוליטיקה האמת לא תביא אותך רחוק. כתבתי על זה קצת בפוסט קודם, ואני רוצה להרחיב מעט את היריעה הפילוסופית, ולצרף לדיון שתי נקודות שמעלים אפלטון והרמב"ם.

יום שבת, 2 בינואר 2016

על אחת הפצצות שהטמין הרמב"ם ב"מורה נבוכים", ואיך בסוף כל ויכוח עם פילוסופים מוסלמים יושב אריסטו עם נרגילה

פרק ע"ד בחלק הראשון של "מורה נבוכים" הוא אחד הפרקים המורכבים ביותר בספר. הוא מוקדש לסיכום טענותיהם של חכמי הכלאם - הפילוסופים המוסלמים של ימי הביניים - המנסים להוכיח את הטענה שהעולם נברא, בניגוד לעמדת הפילוסופיה המערבית הקלאסית מאז אריסטו לפיה העולם תמיד היה קיים. בפרק הקודם, סיכם הרמב"ם כדרכו באופן מפורט ובהיר את הנחות היסוד של הכלאם, סיכום שמהווה עד היום אבן יסוד במחקר הכלאם.

בפוסט הנוכחי, אני רוצה להראות איך בתוך הדיון העמוק, טומן הרמב"ם כבדרך אגב את אחת הפצצות המרכזיות בספר, פצצה שנוגעת ישירות בעצבים החשופים של אחת הסוגיות הטעונות ביותר פילוסופית ורגשית אצל כולנו – הישארות הנפש. חשוב לחזור על הרוח העולה מדברי הפתיחה של הרמב"ם לספר, לפיה המחבר האידיאלי של חיבור כזה ישאף להטמין בספרו את המסרים הרדיקליים שלו בצורה כזו שרק בעיון מדוקדק ניתן יהיה לראות אותם. הפצצה הזו אכן נזרקת כמעט כבדרך אגב בעיצומו של דיון בעל היקף ורוחב יריעה נכבדים, ולמרות שאפשט את הדברים כמנהג הבלוג, זה עדיין יהיה מורכב יחסית – אז זה הזמן לעשות קפה ולחזור.

יום ראשון, 15 בנובמבר 2015

ההימור של פסקל - כשהמתמטיקה פוגשת את האמונה

תקציב הפרסום של מפעל הפיס הוא 40 מיליון שקלים בשנה.

בואו נדבר על זה רגע.

בכל חודש, למעלה משלושה מיליון שקלים שנאספו מחלומותיהם המנופצים של אנשים לא עשירים מוקדשים כדי לשכנע אותם להמשיך ולהעביר חלקים נכבדים מכספם הלא רב לזרועותיהם האוהבות של אנשי מפעל הפיס. לא צריך להיות סטטיסטיקן גדול כדי לדעת שהסיכויים נגדך. אבל החולשה האנושית, התקווה למזל, הצורך בריגוש וכולי – כולם עוזרים ותורמים למאמץ. חלק, נכבד פחות או יותר, חוזר לקהילה – אבל קשה להיפטר מהתחושה שמדובר בסופו של דבר בסוג לא הגון במיוחד של העברת כספים ממקום אחד למקום אחר. איכשהו נדמה לי שלא זו העבודה שעליה תשוויצו לנכדים כשתהיו סבתות.

אבל אולי לא כל מי שממליץ לך להמר מעוניין לנצל אותך?

בגיל 31, שמונה שנים לפני מותו, חווה בלז פסקל התגלות אלוהית. המתמטיקאי והפיזיקאי המבריק, שחרך את שמי המתמטיקה מאז שהיה בן 16, רואה לפתע את הדברים בצורה הברורה ביותר. בחצות וחצי, אחרי שעתיים של חזון, הוא משרבט פתק שאותו יישא בכיסו עד סוף ימיו מבלי שאיש יידע:

            אש.
'אלוהי אברהם, אלוהי יצחק, אלוהי יעקב', לא האל של הפילוסופים והמלומדים.
ודאות, ודאות, רגש, אושר, שלווה...

הפתק ממשיך ומתאר את הבנתו החותכת כי הדרך היחידה להגיע אל האל היא זו של הבשורה הנוצרית, את צערו על הניתוק מהאל עד אז וקביעתו כי לעולם לא ייפרד ממנו עוד.
ומכאן ואילך, עד מותו כמה שנים לאחר מכן, ינטוש פסקל את עולם המדע ויתמסר לחוויותיו הדתיות.
אבל הוא לא לגמרי עומד במילה שלו. הוא יציג עוד דרך להגיע לאל מעבר לזו המתבססת על הברית החדשה. בספרו "הגיגים", שהוא למעשה אוסף רשימות שכתב לעצמו ושהתפרסם רק לאחר מותו (ושנחשב בעיני רבים למופת המושלם של הפרוזה הצרפתית), הוא מציע דרך נוספת לאלוהים, או לפחות דרך אחרת להשתכנע בנחיצות של ההכרה בו. המתמטיקאי שנתן את יריית הפתיחה למדע ההסתברות, כשהשיב למכתב של חבר שתהה כיצד יהיה הוגן לחלק את כספי ההימורים במשחק של "31" (הגרסה הצרפתית הנושנה לבלאק ג'ק) שנקטע באמצעו, ופיתח את המושגים הבסיסיים של תורת ההימורים, מציע את ההימור הגדול מכולם.
וההימור הולך ככה:
עליך, הוא פונה לקורא, להמר. אתה חייב להכריע אם יש אלוהים או לא. אתה חייב להשתתף במשחק (לא ברור למה, אבל בצרפתית זה נשמע יותר טוב). עכשיו, בוא תהיה מתמטיקאי ותחשב את התוחלות, או התוצאות, של כל אחת מהבחירות שלך. בוא נראה מה מרוויחים ומה מפסידים:

יום רביעי, 28 באוקטובר 2015

איך פסוק וחצי משנה עולמות: על אליהו הנביא

יש לא מעט אישים שהדמות המקראית שלהם שונה מאוד מהדמות שעוצבה לאחר מכן, במדרשים ובמסורת. אפשר לחשוב למשל על עשו, השטן הגדול של חז"ל שקריאה זהירה של המקרא דווקא מראה שהוא מוצג באור טרגי ואנושי למדי. הניגוד הזה מגיע לשיא מסקרן במיוחד אצל אליהו הנביא, הזקן החביב שמלווה אותנו בליל הסדר ובברית המילה, מחליף מלים עם חכמים נבחרים ומתגלה לצדיקים.

קשה לשכוח את דמותו המקראית של אליהו. האיש, כמו ישראלים טובים רבים מאז ועד ימינו, לא ראה חשיבות מרובה בטאקט. הוא עולה על הבמה המקראית בתנופה, בלי שום הקדמה ואקספוזיציה, ופשוט מודיע למלך ישראל, אחאב, שמעכשיו עד הודעה חדשה (מצדו כמובן), לא יהיה טל ולא מטר. כשהאלמנה מצרפת שתחת קורתה הוא מוצא מסתור מביאה אליו את בנה הגוסס, הוא פונה לאלוהים בספק תחינה, ספק האשמה: "ה' אֱלֹהָי, הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ, לְהָמִית אֶת בְּנָהּ?".

כשהוא מקנטר את נביאי הבעל, במעמד על הר הכרמל שבו מתבצע עימות הבחירות הכי חד צדדי בהיסטוריה, קצת לפני שהוא פוקד על העם המשולהב לסגור איתם את החשבון, הוא דואג לסובב את הסכין: "וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם, וַיַּעֲשׂוּ, וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר: 'הַבַּעַל עֲנֵנוּ!', וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה, וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם, וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר: 'קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל, כִּי אֱלֹהִים הוּא, כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ, וְכִי דֶרֶךְ לוֹ, אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ".

כשהאל בכבודו ובעצמו שואל אותו, אחרי הליכה של ארבעים ימים במדבר עד להר חורב, "מה לך פה אליהו?", הוא לא מהסס לומר בדיוק את מה שהוא חושב על העם שלו. בתגובה מארגן לו אלוהים תצוגת תכלית, שמדגימה שכוחו של האל אינו נמדד רק בכוחו ההרסני ובעוצמתו הבלתי נדלית, ולא ברעשי תופת, אלא דווקא בקול דממה דקה. ואז אלוהים שואל שוב, בעדינות: "מה לך פה אליהו?". ואליהו הנביא, כמו אליהו הנביא, חוזר שוב על אותן מלים בדיוק: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ".

וכאשר אחזיה, מלך ישראל אחרי אחאב, שולח אליו גדוד של חמישים איש כדי לקרוא לו אחרי שהוא שומע על נבואת הזעם שלו אודותיו, אליהו שורף אותם, וגם את החמישים הבאים אחריהם, כשהסיבה היחידה שאפשר להבין מהטקסט היא הסגנון הצבאי של דבריהם.

בקיצור, לאיש יש את הסגנון שלו. והוא לא מישהו שהייתם רוצים להתעסק איתו.

והכל נכון – אבל רק למקרא. או נכון יותר, רק לספר מלכים.

יום שישי, 18 בספטמבר 2015

שלום, אבא

הרמב"ם, בהתאבלו על אחיו הצעיר דוד, שפרנס אותו במשך חייהם הבוגרים ואיפשר לו לכתוב את "משנה תורה" המונומנטלי, כותב באיגרת לידידו רבי יפת הדיין מה היווה עבורו אחיו:

"ונשארתי אחריו כמו שנה מיום שהגיעה השמועה הרעה, נופל על המטה בשחין רע ובדלקת ובתמהון לבב, וכמעט קט הייתי אובד. ואחר כך, עד היום כמו שמונה שנים, אני מתאבל ולא התנחמתי. ובמה אתנחם, והוא היה הבן - על ברכי גדל, והוא היה האח, והוא התלמיד והוא שהיה נושא ונותן בשוק ומרויח, ואני יושב לבטח, והבין בתלמוד במהרה, והבין בדקדוק הלשון יתר, ולא היתה לי שמחה אלא בראותו, ערבה כל שמחה והלך לחיי עולם, והניחני נבהל בארץ נכריה".

בדמותו המורכבת של הרמב"ם עומדת האמירה הזו של האדם שהוא היה – בדגש על השנה הראשונה הקשה כל כך שעברה עליו – בניגוד מכמיר לב לעמדתו כפוסק הלכה, שקבע: "אל יתקשה אדם על מתו יותר מדי... והמצער עצמו יותר על מנהגו של עולם - הרי זה טיפש".

לא יהיה נכון לומר שאבי היה כל עולמי, כפי שהרמב"ם כותב על אחיו. אבל הרי אין דרך לסכם במילים עד כמה משמעותיים הם הורים לבניהם. על כל פנים, בכל הנוגע לנושאיו של הבלוג הזה, הוא היה האדם לשוחח עימו על יהדות, על פילוסופיה, ועל הקסם והקשיים שביניהן. בשנים האחרונות, כשהוא עם התפיסה הבוגרת-מאוחרת שלו את הדברים, היה קל בשבילי להתעצבן יחד איתו, למשל, מהשבתאות ותוספותיה-השלכותיה-לכלוכיה, שהיהדות, מה לעשות, עדיין סוחבת איתה פה ושם; היה נעים בשבילי לחלוק איתו את ההתפעלות העצומה שלי מההרמב"ם, ועוד ועוד.

ועכשיו זה חסר באופן מוחשי שאין מוחשי ממנו. ההיעדר הזה הוא מוחלט. ואני רוצה לומר משהו על המוחלטות הזו.

בחיינו, הכל – כמעט – אינו ממש אמיתי. הכל, כמעט, הפיך. עשית טעות? לרוב היא ברת תיקון, ולכל הפחות היא הזדמנות ללמוד לפעם הבאה. חלית? נפצעת? לא נורא, תחלים. קרעת את הרצועה הצולבת בברך? תעשה ניתוח, תשכב שבוע, תעשה פיזיותרפיה חצי שנה ותוכל לחזור לשחק כדורסל. אביך חטף התקף לב בגיל 50? לא נורא, הוא יעשה מעכשיו והלאה, למשך עשרים השנים שייוותרו לו, פעילות גופנית (שתסתכם בטיול נינוח לפני התפילה בימי שבת תוך פיצוח גרעינים).
אבל, יש דברים אמיתיים, ממשיים לחלוטין. והם מסתכמים באירועים המשמעותיים מכולם: לידה מהצד האחד, האהבה באמצע, והמוות מהצד השני. מרטין בובר צודק: הנוכחות של האדם שמולך היא אמיתית באמת. והיעדרותו המוחלטת מעולמנו שלנו, היא אמיתית.
מאוד.

אבל גם המוות מעניק לנו שיעור חשוב. את השיעור החשוב מכולם. למעשה, הוא ניתן לי כבר בגיל 17, כשהלכתי בסמטאות נחלאות בוקר אחד עם הפרצוף האטום של בני 17. "תחייך", אמר לי משום מקום הזקן שישב על כיסא ישן מחוץ למכולת הקטנה. נעצרתי, הפניתי מבט, והקשבתי. "תחייך", הוא חזר ואמר, "החיים קצרים. תחייך!" הוא פקד בחיוך.
ואני הקשבתי.
וחשבתי.
ונדמה לי שגם אבא היה חותם.

הכל זמני, זה נכון. מותו המוקדם משהו של אבי, הגם שאתאמץ ואנסה לראות בו את הצד החיובי (למשל, לו היה נזקק לשירותיו של מטפל סיעודי היינו לבטח עדים למקרה הראשון שבו הפיליפיני נרצח ע"י המטופל), הוא רע ליהודים, אין ספק.
אבל עכשיו, מול המציאות או ההיעדרות הזו, אני רוצה לבחור דברים לקחת מדמותו של אבי.
ואקח את בהירות המחשבה, את היכולת לעמוד על שלך כשאתה צודק, את הנאמנות לעצמך, את היכולת לעמוד מול קהל בחיוך ובשתי דקות לתת להם משהו עמוק, בעל ערך וגם מהנה, את היכולת לשמוח גם כשחייך התברכו בשלל קשיים, את הדרישה הבלתי מתפשרת להבין את הדברים לעומק לפני שחורצים דעה, ואת השמחה בדבר הפשוט והנפלא מכל, והאמיתי מכל – משפחתך.

"ויהי דוד לכל דרכיו משכיל, וה' עמו".
שלום, אבא שלי.



יום שישי, 12 ביוני 2015

הסיפור החשוב בצד פרשת המרגלים - על פרספקטיבה, על ציונות, ועל הקשר עם העבר

מרכז הכובד של פרשת השבוע, פרשת "שלח", הוא סיפור המרגלים ששולח משה לתור את ארץ היעד, ארץ כנען. בתוך הקבוצה, כצפוי מכל ליהוק שכולל יותר מיהודי אחד, עולים חילוקי דעות. עשרה מתוך שנים עשר המרגלים - שכל אחד מהם הוא נציג מכובד של אחד השבטים - מפרשים את החומר המודיעיני באופן ברור ופשטני:

"לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם, כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ".

העם בוחר להקשיב לרוב ולהתייאש, ולרוע מזלו אנחנו נמצאים בספר במדבר, שבו אלוהים מתואר כמי ששוב ושוב מבקש מסביבתו: "תחזיקו אותי או ש!". גם הפעם, משה מצליח לפייס חלקית את האל, בעיקר כשהוא מצייר בפניו את המחזה המדאיג שעלול להתרחש אם הגויים יסיקו שהוא שחט את כולם כדי לכסות על חוסר יכולתו להביא אותם לארץ המובטחת. אבל הפיוס הוא רק חלקי, כי כאן אלוהים מנסח את העונש המפורסם של ארבעים שנות הנדודים שבסופן כל בני הדור ימותו, פרט לשני המרגלים שעמדו בפרץ, יהושע בן נון וכלב בן יפונה.

העם כמובן לוקח את הבשורה קשה, אבל הייתי רוצה להתמקד הפעם בדברים המתרחשים ביום שאחרי:

"וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר, וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר: 'הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה', כִּי חָטָאנוּ'.  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: 'לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת פִּי ה', וְהִוא לֹא תִצְלָח? אַל תַּעֲלוּ, כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם, וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם, וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב. כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה', וְלֹא יִהְיֶה ה' עִמָּכֶם'.
וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר, וַאֲרוֹן בְּרִית ה' וּמֹשֶׁה לֹא מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא, וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה'. 

במילים אחרות, המעפילים בהר – שהטקסט אינו מגלה לנו את מספרם, פשוט מנסים לתקן את הטעות: אם טעינו כשנהגנו כשפנפנים וחשבנו שאין לנו צ'אנס לכבוש את הארץ, הרי שנהיה צודקים כשננהג כאריות! אלא שלא מספיק לקחת יוזמה, אומר לנו הספר, לא מספיק רק לשאוף לתיקון: הכל צריך להיות בכפוף לרצון האלוהי ולתזמון האלוהי.

כסיכום ביניים ניתן, דומני, לומר שהקטע עד כה נחמד אבל לא מסעיר. אלא שתהילתו נודעה לו אלפי שנים לאחר שנכתב.

יום שלישי, 7 באפריל 2015

מה זאת אהבה? על "המשתה" של אפלטון: "להתחבר ולהירתך אל אהובו, עד שמשניים ייעשו אחד"

יש נקודה שבה אתה מבין שאין מה לעשות. שאי אפשר באמת לדבר על אהבה.

כמאוהב וכמאהב רומנטי, לחשת באוזני אהובתך שורות משירי אהבה נצחיים יותר ופחות, ואולי אפילו כתבת לה איזה שיר או שניים משלך. חשבת שתפסת את זה, שאתה יודע מה זאת אהבה. שאתה יודע להסביר את סערת הרגשות המאושרת שאתה טובע בה.

והנה עכשיו אתה אבא, והבת שלך מבקשת ממך להניח את ידך על הבטן שלה בזמן שהיא נרדמת, או שהבן שלך מניח את ראשו על כתפך ושותה אותך. ואתה שם לידם, מרגיש את נשימותיהם, מרגיש את נשמותיהם, ואתה מרגיש את החיים כאן במלוא נוכחותם, ואתה גולש אל העתיד שלך ושלהם, המשותף והנפרד, מקווה לטוב, ובעיקר אוהב. ואולי זה בגלל שיש פחות שירי פופ שעוסקים בנושא, אבל אין באמת מילים שיסייעו להעביר את התחושה הזו, או נכון יותר את מכלול התחושות העצום הזה. כשאהבתָּ רק אשה חשבת שאתה יודע לדבר על אהבה, אבל עכשיו אתה מבין שאין לך שום סיכוי.

אבל גם אם אי אפשר באמת לתפוס את האהבה ובאמת לדבר אודותיה, אפשר לנסות. והטקסט המכונן של תרבות המערב בכל הנוגע לאהבה הוא הדיאלוג "המשתה" של אפלטון, שעליו נרחיב היום.

יום שלישי, 3 במרץ 2015

תורה לשמה מול תורה שלא לשמה: על הרמב"ם, ליבוביץ', קידושים ודתל"שים

ככלל, התלמוד לא ממש מתעניין בהצהרות גדולות על עיקרי האמונה היהודית. עד למהפכה הגדולה של הרמב"ם מאות שנים אחר כך, שמנסח ב"פירוש המשנה" את שלושה עשר העיקרים שלו ויורה את יריית הפתיחה לדיונים בנושא, יש רק מעט התייחסויות לדברים הגדולים. לנו, בני המאה ה-21 האמונים על מסורת הכתיבה המודרנית, זה נראה אולי מפתיע - אבל צריך לזכור שהדברים הועלו על הכתב בתקופה אחרת לגמרי, ע"י אנשים בעלי תפיסת עולם שונה משלנו.

אבל יש מעט מקרים יוצאי דופן. אחד מהם נמצא במסכת סנהדרין, דף ק"ה, עמוד ב':

"אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצווה, אפילו שלא לשמה; שמתוך שלא לשמה - בא לשמה".

הדוגמא שמוצגת שם היא נקודתית משהו ופחות קשורה לענייננו. כאן נתעניין יותר בפרשנות לאמירה הזו, המפרידה בין קיום תורה ומצוות כאמצעי, כלומר ככלי שמטרתו השגת דברים אחרים - לבין קיום תורה ומצוות כתכלית, כלומר ללא שאיפה לגמול כלשהו.

דומני שאין איש שיתווכח עם הטענה שקיום תורה לשמה עדיף. אבל אם יש משהו בטוח בעולם, זה שרק מעטים יכולים להגיע לדרגה הזו. אין הרבה אנשים בסיירת מטכ"ל היהודית, שיכולים ללכת בדרכו של ניר ברקת, המיליונר שבחר להשתכר שקל בחודש בשבתו כראש העיר של ירושלים. ויתרה מזו: גם אלו שכן יכולים להגיע לדרגה העליונה הזו, לא התחילו שם. כפי שהדגיש הרמב"ם במשל המלמד שלו, שעליו הרחבתי בפוסט קודם, את הרעיון של קיום התורה לשמה יכול לאמץ רק אדם בוגר. לפחות בתחילת הדרך, כולנו נמצאים בצד של מקיימי התורה שלא לשמה.

אמרתי קודם שהתלמוד לא ממש מתעניין בדיונים עמוקים על עיקרי אמונה. אבל להתווכח, ברוך השם, החבר'ה יודעים מצוין. כי הנה כתוב במסכת ראש השנה, דף ד', עמוד א':

"האומר: 'סלע [כלומר מטבע] זו לצדקה בשביל שיחיו בניי, ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא' - הרי זה צדיק גמור".

משל למה הדבר דומה? למישהו שנוסע בנגב, באמצע שום מקום, ועוצר ברמזור אדום למרות שאין שום רכב אחר באופק. באותו זמן, נוסע מישהו אחר בתל אביב, ומגיע גם הוא לרמזור אדום; הוא מתכנן לגנוב אותו, אבל אז הוא מבחין בשוטר שעומד בסמוך ומחליט לעצור כמו ילד טוב. כנראה שנסכים שהבחור בנגב, למרות שפראייר הוא בהחלט יצא, הוא אזרח יותר טוב מההוא בתל אביב. הבחור בנגב קיים את החוק למרות שלא יצא לו מזה שום דבר, בעוד שהבחור בתל אביב קיים את החוק רק כדי לא לחטוף קנס. אבל האמירה השניה הזו, שמקבילה (באופן גס, אני יודע) את היהודי שנותן צדקה בכדי לקבל טובות הנאה מצד אחד ואת הנהג מתל אביב מצד שני, קובעת במפורש שהנהג הזה הוא צדיק גמור!

איך  אפשר ליישב בין שתי האמירות? לא סגרנו שצדיק גמור זה כליל השלמות?

יום שני, 9 בפברואר 2015

על רבי עקיבא, המהפכה שנכשלה כשלון חרוץ והצליחה מעבר לכל דמיון

אחד הדברים החביבים על אוהדי הספורט, והכדורסל בעיקר, הוא להתווכח על איזה שחקן טוב יותר. במקרה של הכדורסל, מה לעשות, הוויכוח הסתיים לפני כעשרים שנה עם מייקל ג'ורדן. אבל אפילו מייקל ג'ורדן לא יכול לנצח את הטבע האנושי רודף ההשוואות, ועכברי הכדורסל מוצאים לעצמם שעשועים אחרים, כמו הרכבת החמישיה הטובה ביותר בכל הזמנים או - השגעון החדש יחסית - רביעיית השחקנים הראויה להתנוסס על "הר ראשמור" המטאפורי של הכדורסל, המקבילה להר שבו חצובים בסלע פניהם של ארבעה נשיאים אמריקאים דגולים.

רבי עקיבא אמנם אינו מייקל ג'ורדן, אבל כמו לארי בירד ומג'יק ג'ונסון, מקומו לא ייפקד משום חמישיה שתרכיבו של גדולי העם היהודי. חיבורים וספרים רבים נכתבו על דמותו המורכבת, ועל השפעתו העצומה על היהדות מימיו ולתמיד, וכאן אנסה לשרטט כמה קווים. חשוב להקדים ולומר שבמקרה שלו, הסיפורים התלמודיים מרחיקים לכת מאוד, ובלתי אפשרי להבחין בכל פעם בין האמיתי מבחינה היסטורית לבין האמיתי בעיני דורות רבים של יהודים מאמינים. לא בטוח שבאמת צריך.


יום חמישי, 4 בדצמבר 2014

הגמישות של ההלכה: על פרשייה עכשווית, הלל הזקן ונדיה קומאנצ'י

יתכן ששמעתם על פרשיית פייסבוק שפרצה לאחרונה, כאשר גיורת בשם (בדוי?) ג'ניפר תיארה את המעמד שבו היתה צריכה לטבול בכדי לעבור סופית לצד של הטובים. לאחר שטבלה כנדרש לעיני הבלנית, נותר עוד שלב אחד. היה עליה להתכסות בחלוק, ולטבול שוב - אלא שהפעם לעיני שלושה דיינים. זכרים כמובן.

החוויה היתה עבורה קשה ביותר. היא כתבה את הדברים רק כעבור מספר שנים, אולם ניכר כי הזמן לא הקהה עבורה את הכאב. והשאלות שהיא שואלת קורעות את הלב; בין היתר, היא שואלת כיצד יתכן שההלכה המקפידה כל כך על צניעות (למשל באיסור מצב בו גבר רואה את שיערה של אישה נשואה) לא חסה על צניעותה של אותה גיורת, שהיה עליה לטבול שוב ולברך לעיני שלושת הדיינים, בכדי לוודא שהיא אכן עושה זאת כנדרש.

ניכרים דברי אמת, והדברים קורעים את הלב. אולם היה מעניין במיוחד לראות את תגובתו הפומבית של הרב אליהו גליל, שהתפרסמה כאן. הוא מביא את ההלכה כלשונה:



יום חמישי, 13 בנובמבר 2014

על כתיבה מול זיכרון: התורה שבעל פה, סמארטפונים, אפלטון והרמב"ם - וגם בטהובן וגלן גולד!

אין ברירה: רבי יהודה הנשיא מחליט לעשות מהפכה.
חורבן בית המקדש השני אמנם היה מכה קשה ביותר לעם ישראל, אבל בכל זאת המשכנו לגור כאן, והתחלנו את תהליך ההמצאה מחדש של היהדות; התהליך שיידע להשלים עם אובדן הלב הפולחני של היהדות, ולהחליף אותו בלב פועם חדש של בתי כנסת ותפילות. במשך דור או שניים נדמה היה שהמודל העתיק והוותיק יחזיק מעמד, שנוכל לשמור על המסורת שבמסגרתה ההורים מלמדים את הבנים, והחכמים את תלמידיהם. אבל עכשיו, אחרי כשלון מרד בר כוכבא סביב 135 לספירה, עם כמות עצומה של הרוגים וגולים, כבר אי אפשר לסמוך על המנגנונים הישנים. כבר אי אפשר לסמוך על הזכרון שעובר בעל פה במשך שנים. המציאות ההיסטורית מתנגשת באופן חסר רחמים ביהדות כפי שהתקיימה במשך זמן רב, רב מאוד.

אז אין ברירה. את התורה שבעל פה, שבמשך דורות רבים היה מוסכם ומקובל שאסור להעלותה על הכתב ("דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב"), צריך להעלות על הכתב. או, אם לדייק, צריך קודם כל ללכת ולאסוף מבתי המדרש השונים בארץ ישראל. במרוצת הדורות, היו חכמים שייסדו בית מדרש שפעל לפי שיטתם שלהם, ורבי יהודה הנשיא יוצא למשימה, אקדמית למדי, של איסוף ושימור השיטות השונות ואיגודן לחיבור אחד - המשנה. כתיבת הדברים תביא לביצור שלהם, להגנה עליהם מפני פגעי הזמן והקטסטרופות ההיסטוריות שהיו ושעוד יבואו. או בלשונו הצחה של הרמב"ם בהקדמה ל"משנה תורה":

"ולמה עשה רבנו הקדוש כך, ולא הניח הדבר כמות שהיה? לפי שראה שהתלמידים מתמעטים והולכים, והצרות מתחדשות ובאות, וממלכת הרשעה פושטת בעולם ומתגברת, וישראל מתגלגלים והולכים לקצוות: חיבר חיבור אחד להיות ביד כולם, כדי שילמדוהו במהרה ולא יישכח".

ואכן, המפעל המונומנטלי הזה עולה על כל הציפיות. החיבור החדש אכן מצליח לשמר את התורה שעד אז היתה בעל פה, על מחלוקותיה ומורכבויותיה. יתרה מזאת: הוא מהווה בסיס לתלמוד, שמצידו יתפקד כמרכז חיי העיון היהודיים במשך מאות רבות של שנים. 

המהפכה הצליחה, מעל ומעבר לתקוותיו של רבי יהודה הנשיא.

אבל, מתגנבת השאלה, אם המהפכה היתה כל כך מוצלחת, למה לא הועלו הדברים על הכתב עוד קודם? מה הרווחנו במשך הזמן הרב שבו התורה שבעל פה היתה באמת רק על פה?

לפני שנציע כיוון או שניים, כדאי לעצור לרגע ולומר כמה מילים על הרעיון של התורה שבעל פה: